ביליתי את הבוקר בהליכה של 40 דקות הלוך ושוב, ורק כי איזה בחורה אינטלגנטית בכוח אדם לא מבדילה בין השעה שמונה לשעה שלוש. לפי דעתי קיים הבדל דק. בכל זאת אני עובדת בעבודות זמניות, עד כמה מסובך זה יכול להיות להודיע לי להגיע בשעה הנכונה, הא וגם לבשר לי שמדובר במשרה של 4 שעות אחה"צ.
נכון, אמנם אני "לומדת" מה שגם בתקופה האחרונה אני מתקשה לעשות בגלל חוסר ריכוז, אבל זה לא אומר שהייתי מסכימה לעבודה כזאת כשכל יום יש הצעה אחרת ליותר שעות. כרגיל לא עמדתי על שלי, לא נבחתי על אף אחד בטלפון שזה לא מקובל עליי רק הבעתי חוסר שביעות רצון ועדיין אני עובדת היום ארבע שעות ובשני ובשלישי- בזבוז מוחלט של זמן. כמובן שמאז ההליכה העצבנית הביתה ממקום העבודה המהולל שאצטרך לחזור אליו בעוד כמה שעות פתאום קיבלתי בערך חמש שיחות מאורית, יעל וכו' מכוח האדם. יחס מזלזל בכוח האדם שאתם שוכרים.
אין לי סבלנות לחכות שהכול יסתדר, אני רוצה הכול עכשיו- להחזיר את כל החיים למסלול, למצוא תרופה למכה- תרתי משמע, לצאת קצת מהבאסה הכרונית שתקפה אותי גם בעקבות הערב המבאס שהיה ביום העצמאות- המונח "ערימת ילדים" קיבל משמעות חדשה בעקבות סוג של פוגו שהתנהל בכניסה של המסיבה, דריכות אומללות והערה עם הרבה טקט של דביר, כל זה לא ממש תרם לאווירת הנמנום שהייתה באוטו בדרך הביתה שנגמרה בעצבים והתהפכויות במיטה.
וואו כמה שנמאס לי להיות ממורמרת, לבכות לא' ולשפוך את יגוני על המקלדת. "פאתט".
דברים שאני צריכה לעשות- לנסות לדבר עם ג'ינג'י, למרות מצבי הרוח המוזרים שלו. לדבר עם גילי ולסגור את זה יפה או לפתור את זה כבר, לחזור לחדר כושר עד השבוע הבא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
