''יָם הַדְּמָמָה פּוֹלֵט סוֹדוֹת,
וְכָל-הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שׁוֹתֵק..''
אין לי יותר שלווה פנימית. פעם דבר לא הפריע לי. זה שקר, הכל תמיד מפריע לי כי אכפת לי יותר מידי גם משטויות. השוני הוא שפעם ידעתי איך להכנס לעולם הפרטי שלי, למחוק את כל הרע והלא נחוץ ולהשאיר רק תקווה וצמיחה.
עכשיו זה כבר לא ככה.
''וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם,
אַרְגִּישׁ: לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר..''
אלה סיימה אתמול השלמה חיילית, עכשיו היא קצינה. אני מקנאה, אני מקנאה בהם מאוד. אני מקנאה כי נמאס לי לעבוד ולעמול קשה ושמישהו אחר יקצור את הפירות כמו שהיה עם אוג' 09. אני רוצה להיות מפ''לית, אני רוצה לשנות. היתה לי הזדמנות וזרקתי הכל לפח כמו מטומטמת בשביל סיבות מפגרות. 2 ריתוקים אח''כ הבהירו לי שעשיתי את הטעות הגדולה בשירות שלי.
''אוֹמֵר לִבִּי לִי בַחֲשָׁאי:
"בְּנִי! חֲלוֹמוֹתֶיךָ בָאוּ;
נָפַל כּוֹכָב מֵרָקִיעַ –
הַאֲמִינָה – לֹא שֶׁלְּךָ הוּא''.
אני מסתכלת על עצמי עכשיו, חודש הבא ימלאו להן שנתיים של שירות צבאי ולא התקדמתי לשום מקום. אני רואה אנשים אחרים איך הם התקדמו, בנות שמשתחררות ושואלת את עצמי מה עשיתי עם החיים שלי. לא התקדמתי בס''מ. לא התבגרתי, אם כבר זה רק שינה אותי לרעה. אחרים התקדמו נהיו קצינים, עושים מלא כסף עכשיו, משוחררים ומתכננים טיול או סתם נהנים בצבא. ואני.. אני פה תקועה לי.
''עוֹד שֶׁלְּךָ קָבוּעַ אֵיתָן
וּבְמִשְׁבַּצְתּוֹ יִזְרַח שָׁמָּה;
שָׂא עֵינֶיךָ – הִנֵּה שָׁם הוּא
קוֹרֵץ, רוֹמֵז לְךָ נֶחָמָה."
פתאום הכל סוגר עלי, אפילו הקשר שלי עם דור לא מנחם אותי. זה לא מנחם כי זה לא מספק וזה קשר טיפשי שסופו להגמר כבר כי הוא לא מוביל לשום מקום. אבל הוא לא נגמר. הוא לא נגמר רק בגלל העובדה שהחיים התגלו אלי לפני שנה ו3 חודשים במטבח של ביריה כשעוד הייתי לוחמת מין המניין וגילו לי שיום אחד הוא יהיה שלי. רק בגלל זה. אם החיים טרחו לגלות לי את זה אז מי אני שאסיים את זה רק בגלל קפריזה.
''וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם
אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;
לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –
הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.''
אני הולכת לביסנ''מ. אני בונה את עצמי מחדש, מנערת את כל הרע והטפל החוצה. אני אגיע לאן שארצה ויום יבוא ואני אעמוד שם על ההר ההוא ואשקיף על החרמון מצד אחד ועל השמש המגלה את העמק מהצד השני ואני אהיה מעולה. טובה מהם כי אני פשוט יכולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
