נפגש בספסל

הוא עשה לה שלום, עשה חיוך מזוייף. רצה להראות שמח בפנים, גם כשהיה הכי עצוב בעולם.

הרכבת נסעה, והיא ביחד איתה.

חזר הביתה, לבית ריק וגדול.

היא כבר לא הייתה שם, היא נסעה רחוק.

היא הייתה מתקשרת, הם היו מדברים שעות.

עבר זמן, והשעות הפכו דקות, והדקות הפכו להודעות.

 היא כבר לא הייתה מתקשרת, לא שולחת הודעות.

אבל היא תחזור בקרוב, זה מה שתמיד אמר, הוא ידע שהיא תחזור אליו.

הוא היה מתקשר, והייתה עונה לו איזה, אישה שכלל לא הכיר, תמיד ביקשה שישאיר הודעה.

כבר שנה עברה, והיא עדיין רחוקה, לא דיברה, לא התקשרה.

הבית הגדול נשאר ריק, והתמונה היפה שלה עדיין עומדת מחכה.

והוא מחכה, רק מצפה שתחזור.

עברו שנים, הזקנה כבר הגיעה. והוא, עדיין מחכה לה...

הם יושבים ומדברים,

מספרים סיפורים יפים וישנים, זכרונות ילדות ונעורים.

מספרים בהתרגשות על דברים שקרו, שמחים שיש מישהו שמוכן להקשיב.

מדברים, ומדברים, על סיפורים החוזרים על עצמם.

מדברים על אהובם, שהיה מקסים, ונהדר.

"הוא אמור לבוא בקרוב" הם אומרים, מחכים ליד הדלת לבואו,

חיוך מאושר על הפנים, ומחכים למגע שלו, לאהבה.

הם מספים על האהוב שלהם, האהוב המושלם,

זה שמת לפני 20 שנה.

מה שאלציימר עושה לאנשים.

.מצנר.