http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906heCopyright 2026 TheMatzner. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=14052646<div align="right" dir="rtl">אני לא יכולה. לא יכולה לחיות במצב כוננות. במצב לחץ. כמו מועקה זה יושב. איך כוויה אחת, פגיעה אחת, שיברון לב אחד. חשבתי שעברתי, שהתגברתי, שהבנתי ש"הוא פשוט היה אדיוט". ועובדה, זה עוד פה. יושב עלי. עצם בגרון. לא עוברת הלאה. וכל דבר, כל קשקוש, אני בסרט. לא מצליחה לשחרר, לזרום, להנות בקשר. רק הורסת, רק דורשת, רק חוששת כל הזמן. לכולם יש תקופות לחץ, לכולם יש תקופת מבחנים. לכולם יש בלתמים בחיים. אבל אולי זה אישי? אולי זה כי הוא לא אוהב אותי? אולי זה כי הוא לא רוצה להפגש איתי? הרי אני יודעת שבשיחת טלפון הבאה נדבר, אני אראה שהכל בסדר, אני ארגיש טוב. ואחרי 5 דקות אכנס לסרט אחר. כל פעם מכניסה לעצמי לראש בעיות. מה לא בסדר? ממה אני צריכה לחשוש? למה זה ככה? מה לא תקין? למה שהפעם זה יעבוד? למה ששוב לא ישבר לי הלב? מה שהפעם הוא לא פשוט יקום וילך ברגע שארשה לעצמי להפתח ולהרגיש? למה שהפעם לא ימאס לו מהחששות שלי? למה שהפעם אני אהיה מאושרת? אני חייבת. חייבת להרפות מהעבר. וכשאני מנסה לחלוק איתו, זה לא יוצא. לא יודעת להביע רגשות. וכשזה יוצא, זה כי היה ריב, ונהיה לי שלשול מלולי על המצב, כשא</div>Fri, 28 Feb 2014 02:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (TheMatzner)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=14052646http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391906&blog=14052646http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=12890551<div align="right" dir="rtl">קודם כל הסיפור האישי שלי כדי להבהיר את הנקודה. אני בת 19, שאובחנה כחולת צליאק כבר בגיל שנה. כל חיי ידעתי כי אני לא מתגייסת וזה פטור מהצבא, וחייתי עם זה בשלום, היו לי תוכניות של איך אני עושה שנת שירות בבית יתומים, ואחרי זה לומדת לפסיכומטרי. ופתאום, הגעתי לצו הראשון ואופס, גיליתי כי כבר שנה הפרופיל של צליאק עלה ל45 במקום 21, וכי אני מתגייסת לשירות חובה כמו כולם. כמובן שהתבאסתי והרגשתי כי חרב עלי עולמי, אבל השלמתי עם זה, ותמיד אמרתי לעצמי שאם זה חובה-זה חובה. אם לא-אז לא. אחרי שנתיים התגייסתי לקורס מאבחנות פסיכוטכני, הרגשתי שזה תפקיד חלומותי, וכי הולך להיות את השירות הצבאי הכי מספק והכי טוב שהצבא ראה אי פעם. בקורס היו לי רגעי משבר רבים (בערמות על ערמות!), אבל החזקתי, כי רציתי את התפקיד, רציתי לראיין בנים בצו ראשון, היה חשוב לי. סיימתי את הקורס לאחר 4 חודשים בהצלחה, מלאת גאווה, עם שרוך חום, וסיכת עין המאבחן יפייפיה שהרווחתי בכבוד. הגעתי ללשכת גיוס חיפה, שם אחרי קצת בעיות הצלחתי למצוא את עצמי והוקפתי בהרבה חברים שאני מאוד אוהבת. לאחר כשבועיים קיבלתי מכתב אשר אומר כי הפרופיל של צליאק חזר</div>Thu, 24 Nov 2011 15:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (TheMatzner)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=12890551http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391906&blog=12890551http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=12721423<div align="right" dir="rtl">והכותרת תופסת על שני סיפורים שונים לגמרי: הראשון- אני יודעת שההחלטה כבר נפלה, אני יודעת שאני מתכוונת להשתחרר לפני שאני אסיים שנתיים מלאות, זה ברור לי והיה ברור לי מלכתחילה.. דיי, התנדבתי שנה, היה כיף ותענוג, אבל כמה אני יכולה לקבל כזה יחס? כמה אני יכולה לסבול? כמה גימלים אני עוד יכולה להוציא רק כדי שאני לא אצטרך לחזור? אני יודעת שהחלטתי כבר, זה ברור. אבל אני פוחדת לעשות את המעשה, את התכלס. לקום וללכת. להכנס לרופאה ולהודיע לה שאני מסיכמה להשתחרר. אני יודעת, אני רק צריכה לחזור ולהזכר.. בכל הסיבות, אולי בכלל אני אזכר במה שהיה לי טוב? ואלי לא? השני- כן רוצה, לא רוצה, אולי רוצה.. למה אני צריכה לאכול לעצמי את הראש בגלל בנים? לפעמים זה כל כך נראה שכן, עושה הכל שיגרום לי להרגיש שהוא בעניין, ורגע אחרי, מראה שהכי לא. חברים שלי קראו לי "החברה שלו", ישנתי אצלו.. אבל.. כלום. נמאס לי לנסות ולנסות, מצד שאני, אני כל כך לא מפסיקה בלב שלם, אני כל כך לא בטוחה שהוא באמת לא בעניין. אני רוצה לנסות ולעשות, אבל אני מרגישה שאני כל פעם נכנסת למבוי סתום. בקיצור רבותי, הגיעו מים עד נפש.</div>Thu, 01 Sep 2011 01:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (TheMatzner)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=12721423http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391906&blog=12721423http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=12372322<div align="right" dir="rtl">"איזה? היא בכלל לא רוצה" "מה?! אין מצב בעולם!" "היא בחיים לא תעשה לך דבר כזה!" "מה?...לא יודעת...לא נראה לי" "דיי! באמת?" "זונה!" בשביל מה יש חברים? כדי שיתחילו עם הבחור שאני רוצה, ועוד יכחישו לי בפנים כזה הכי ברור.. גם אני לא האמנתי... עד שכל העובדות התחברו. וואלה, מוזר לי. יש לי מן אדישות כזו. כאילו, אני יודעת שזה יתפוץ, ואני אתפוץ עליה. אבל בנתיים, אני נהנת מהמצב. שאני יודעת, והיא לא. כן, מאוכזבת. אבל גם היה לי ברור. "את באמת לא רוצה אותו?"...גם את זה שאלתי כבר מליון פעם. התשובה תמיד הייתה "נראה לך?! הוא שלך..." כנראה שהיא לא באמת מאמינה לזה. אז חברונת, תמיד הגנתי עליך על כל מה שאמרו, אבל הנה לך.. את שמנה ומגעילה, ילדה מוזרה ודיי מעצבנת. ו....זונה.</div>Mon, 14 Mar 2011 20:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (TheMatzner)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=12372322http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391906&blog=12372322http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=12048303<div align="right" dir="rtl">ושוב, לצפות? לא לצפות? כשאתה יודע שמשהו עוד יבוא, משהו גדול. משהו שישנה לך בחיים. כן? לא? אולי נוטה לכן? אולי נוטה ללא? מה לחשוב? לנסות לקרוא, לנסות להבין, לפענח כל מילה, הודעה, הגיה. כל כך נשי מצידי.. לנסות להבין הכל עוד לפני שזה קורה. להכין את עצמי לכל מצב שעלול לבוא. האם רוצה? לא רוצה? האם הוא בכלל יודע מה הוא רוצה..ממני?..מעצמו?..מהקשר? הכל כל כך לא ברור, לא ידוע, לא סגור.. ואני חיה, בתוך זה, מתערבבת בכל הטוב והרע, בכל החשבות, הציפיות, האכזבות. מה אני יכולה לחשוב? מה אני יכולה לעשות? כל מה שנותר, לחכות לאותו רגע, לאותה שיחה. לחכות ולשמוע.. את מה שאני רוצה לשמוע? את מה שאני פוחדת לשמוע? כל כך לא ידוע.. אז מחכים..</div>Sun, 19 Sep 2010 04:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (TheMatzner)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=12048303http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391906&blog=12048303http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=12044215<div align="right" dir="rtl">כל פעם, כל מילה, כל שינוי כליל. מתנפח. נפוח, גדול, ענק. לא ניתן לראות מעבר לבלון הציפיות הענק שלי. רק רואה בראש- סרטים, סרטים. כל התרחישים, הטובים, והעוד יותר טובים. איך הכל נגמר טוב ויפה. הכל נגמר באושר ועושר. ושוב, מחכה, מצפה, ועל גבי, הבלון הגדול. ושוב מקווה, ושוב חווה. אותה חוויה. אותה סיכה קטנטונת, אשר ננעצת בגבי. אותה סיכונת, שמעלימה את הבלון. אותו בלון שבכל פעם מחדש נעלם, ונראה כאילו לא ישוב יותר. אך שוב, כל פעם, כל מילה, כל שינוי כליל...</div>Thu, 16 Sep 2010 22:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (TheMatzner)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=12044215http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391906&blog=12044215http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=12042453<div align="right" dir="rtl">להגיד לעצמי את הדברים בראש? ללחוש לילה כאשר יורד? לכתוב על נייר? הכל נוסה בעבר, וכלום לא הוריד את האבן מהלב. חוץ מניסיון עבר, הבלוג, הבלוג היפה שלי, שפעם היה מקום המפלט שלי, היכן שאנשים זרים היו יכולים לקרוא את המחשבות והדעות הכי כמוסות שלי. אז לחזור לזה? או שאני רק עובדת על עצמי? בעבר ניסיתי, בלוגים אחרים, גישות שונות. אבל פה.. פה זה הבית, הבלוג האמיתי, הראשון, פה התבגרתי. אמנם שנתיים לא נכתב פה דבר, אף פה, כאשר נגולל הכל אחורה, אפשר לראות את השנתיים שבהם הייתי פעילה פה, השתנתי, מילדה קטנהף שחושבת שללבוש שחור ולשמוע מטאל בשיא הווליום זה מגניב, ואז לילדה קצת יותר מאוזנת אך עדיין מאזינה למטאל ולא מוכנה להקשיב לשום דבר אחר, ומשם, לילדה נורמלית, שומעת מטאל אך פתוחה לסגנונות מוזיקה שונים ומגוונים....ו, עכשיו, נערה, כמעט אשה. צעירה בת 18, שמטאל כבר קצת רחוק ממנה, אך נשערה עם הטעם הטוב של הרוק הישן, אך גדלה וחגגה וזרמה למוזיקת המסיבות, בקיצור, ערבוב קליל. ככה, אחרי שקצת גלגלתי, ונזכרתי, ראיתי את התקופות בחיי, מתי היה לי רע, ומתי טוב, איך חיי השתנו וכך מצב רוחי. איך האנשים שהיי</div>Wed, 15 Sep 2010 21:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (TheMatzner)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=12042453http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391906&blog=12042453http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=9517091<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני פוחדת, שאני אקרא ולא אשמע. ארצה לבכות או סתם לצרוח. רק שקט, בלי מילה, ובלי היי-ביי. שקט. רוצה לצרוח-לבכות-להכות-לחייך-לצחוק-ושוב לבכות עוד קצת. רק רוצה לגמור-לשתוק-לראות-ולהבין. מתי זה יגמר? מתי אוכל להאשים, לחזור לחייך מכל שיחה-מכל מילה. להפסיק לדפוק את הראש בחפצים-לשאול איפה טעיתי. כי לא טעיתי. ודמעות שעל הלחי, יודעת שלא שווה. ודמעות שעל הלחי, כי אולי זה כן שווה? בכיתי כשנזרקתי, בכיתי כשנדחתי, אבל אף פעם לא בכיתי ככה. לא רואה בעיניים, מטושטש לי מדמעות. לבד? ביחד? רק לדבר, בלי צעקות-דווקא-כעסים. לא איכפת לי מכלום, שישנא-שירצח-שירק. רק שאדע מדוע. מדוע?</div>Sun, 06 Jul 2008 03:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (TheMatzner)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=9517091http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391906&blog=9517091http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=9079006<div align="right" dir="rtl">אחרי שנה וחצי שכתבתי פה וחפרתי, הגיע הזמן לסיים את מה שתחלתי. אהבתי לכתוב פה, בתקופות הרעות והטובות שלי, אבל באמת שכבר נגמר לי מה לכתוב... הכל טוב אצלי, והמוזה כמעט ונעלמה כבר\: הוא לא נסגר, אבל כנראה לא יעודכן בקרוב. ככה, סיכום קצר: כשהבלוג רק נפתח, הייתי אחרת לגמרי. הייתי ילדה בודדה, והיה לה קשה. סבלתי מהצקות, ומבטחון עצמי נמוך. עם הזמן, השתנו הדברים, הפכתי מבן אדם רגיש שלא יודע לעמוד על שלו, לבן אדם עקשן, שאוהב את עצמו (אולי קצת יותר מידי...). אני שמחה שהגעתי לתקופה כזאת. מצאתי חברים חדשים, נפתרתי מחברים ישנים...הדברים מסתדרים. וכשהדברים מסתדרים, והכל טוב ויפה, המוזה נעלמה. מידי פעם יש לי מוזה מאיזה סרט, או ספר, אבל מדברים אישיים...כבר אין (יש בזה גם צד טוב...). בקצור, הבלוג הזה כבר לא משמש אותי הרבה. אולי אני עוד אחזור. להית'. .מצנר.</div>Sat, 26 Apr 2008 23:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (TheMatzner)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=9079006http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391906&blog=9079006http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=8942067<div align="right" dir="rtl">הוא עשה לה שלום, עשה חיוך מזוייף. רצה להראות שמח בפנים, גם כשהיה הכי עצוב בעולם. הרכבת נסעה, והיא ביחד איתה. חזר הביתה, לבית ריק וגדול. היא כבר לא הייתה שם, היא נסעה רחוק. היא הייתה מתקשרת, הם היו מדברים שעות. עבר זמן, והשעות הפכו דקות, והדקות הפכו להודעות. היא כבר לא הייתה מתקשרת, לא שולחת הודעות. אבל היא תחזור בקרוב, זה מה שתמיד אמר, הוא ידע שהיא תחזור אליו. הוא היה מתקשר, והייתה עונה לו איזה, אישה שכלל לא הכיר, תמיד ביקשה שישאיר הודעה. כבר שנה עברה, והיא עדיין רחוקה, לא דיברה, לא התקשרה. הבית הגדול נשאר ריק, והתמונה היפה שלה עדיין עומדת מחכה. והוא מחכה, רק מצפה שתחזור. עברו שנים, הזקנה כבר הגיעה. והוא, עדיין מחכה לה... הם יושבים ומדברים, מספרים סיפוריםיפים וישנים, זכרונות ילדות ונעורים. מספרים בהתרגשות על דברים שקרו, שמחים שיש מישהו שמוכן להקשיב. מדברים, ומדברים, על סיפורים החוזרים על עצמם. מדברים על אהובם, שהיה מקסים, ונהדר. "הוא אמור לבוא בקרוב" הם אומרים, מחכים ליד הדלת לבואו, חיוך מאושר על הפנים, ומחכים למגע שלו, לאהבה. הם מספים על האהוב שלהם, האהוב המושלם,</div>Sat, 05 Apr 2008 16:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (TheMatzner)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391906&blogcode=8942067http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391906&blog=8942067