הסתכלו לתוך עיניי, לאישונים עמוק עמוק.
תוכלו להגיע לפנים ראשי, למוח ולמחשבות, שם הכל נראה קודר, שחור ואפלולי. ראשית תחפשו, תפשפשו ותערבבו.
תנסו למצוא משהו עליו אפשר להשען, ממנו אפשר להבין את מה שעומד מאחורי השחור והחושך.
תרקדו לתשירו עם המחשבות והשירים שרצים בראשי.
שמחים, עצובים, מפורמים ומוזרים, הכל עובר לי בראש.
הכל כה שקט, רועש, צועק. אין מנוחה.
אך בפינה חשוכה במוחי, ישנו וילון קטן אדום, קשה לראותו, אך ידוע לי על מיקומו. מאחורי הוילון עומדים דברים, מיוחדים וגדולים, דברים שאיני יודעת עליהם, אף פעם לא ידעתי, לא בדקתי.
תמיד התעצלתי, פחדתי לבדוק.
אך אתם? אתם לא עצלנים, ופתחתם לי את הוילון בראש.
מאחורי הוילון ישנם שמים כחולים, ילדים מחייכים וציפורים ששרות. יש שם אותי, יושבת מחייכת.
הדברים יצאו מחלל הוילון התפזרו ופעפעו בין החלל השחור, כל העצב התפוגג והצבעים הבהירים בלטו ושלטו.
הכל השתנה, עיניי נצצו ובהרו, כבר לא היה קשה ועצוב.
ואתם תראו שכל מה שהיה צריך זה לפתוח לי את הראש, בשביל שאראה את השמחה והאושר.
ושהכל כבר לא כל כך נורא.
לא צריך להיות גאון בשביל לדעת מתי לא רוצים אותך- אבל צריך להיות ממש מטומטם בשביל לא לשים לב.
הכל מסתדר בסוף, עובדה, עד שנה שעברה הייתי בוכה כשיש ביץ ספר, הייתי סובלת מהצקות, ושנאתי את זה. זה הפסיק, יש לי חברים, ואני אוהבת את החיים. זה מראה שלא צריך להתייאש.
אני מותק (:
.מצנר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
