נפגש בספסל

כשאוחזת אני במקל שיערות הקטן.

מקל שלא אומר כלום ותוך דקות יכול להגיד כל כך הרבה.

טובלת את שיערות המקל הדקיק בתוך צינצנת חלולה מלאה בצבעים ורגשות.

מעבירה פסים עדינים, ישרים עקומים על גבי חתיכת בד לבנה ומתוחה.

ממש כמוני, לבנה ומתוחה בתוך מסגרת גדולה המחזיקה אותי, מנסה להוסיף צבע, והרבה דברים ללבן המסנוור.

כל צבע מביע רגש חדש, מוסיפה רגשות- עצב, כעס, שמחה. הכל בכתמים גדולים קטנים.

מעבירה את המכחול הלוך ושוב על גבי הבד. הצבע מכתים את פני ובגדי, לא איכפת לי.

אני רוצה להביע את עצמי, מה שלא עשיתי זמן רב מידי. וכשאביע, אני אבין, אראה לכולם, ואדע מה שאני מנסה להגיד. ואתם? לא החייבים להבין אותי, לא חייבים לדעת מה עומד מאחורי בד לבן המכוסה צבעים ללא תכלית, צבעים ללא קשר, צבעים ללא התאמה.

אך זה מה שיצא, ללא איפוק, לא הסתרתי כלום, לא מעצמי ולא ממכם. אמרתי את מה שאמרתי, מילים הפכו צבעים, צבעים הפכו לכתם.

עוד ציור, יעמוד חסר אונים על קיר לבן, אנשים יעבורו, ילכו ויחזרו. יביטו ויביעו דעה. אך הכל כל כך שיטחי, מה שמעניין אותם זה שילוב הצבעים, הצורות, הגדלים- ולא המשפטים, הדעות, הפחדים שמאוחרי כל צבע וצבע.

וכשתסתכלו על הציור, לא תדעו מה לומר, זה יראה כמו קשקוש צבעים וצורות מוזרים.

אבל בעצם, הציור הזה הוא אני.

נמאס לי שמקשרים אותי לדברים שאני לא קשורה אליהם ומעבירים עלי ביקורת על דברים שאני עושה. נמאס לי.

אם אתם לא קשורים, אל תתערבו, זה לא עניינכם מה אני חושבת, מרגישה, או עושה.

תשבו בשקט בצד ותסתמו.

גם כן מלאכים שומרים.

.מצנר.