תמיד היו לי
מכיתה ה' שחתכתי את היד בפעם הראשונה, לאחרי שראיתי את הקליפ של Jesus of suburbia וחתכתי אותה שוב
לעכשיו
שכל מה שאני חושבת זה איך אני רוצה שהso called life האלה יגמרו כבר
ושאני יכולה לצאת מהמצב שאני נמצאת בו רק אם אני אפגע בעצמי איכשהו, לחתוך את הורידים
ואני לא ילדת צומי, באמת שלא
מה שאני הכי שונאת זה צומי ואנשים שפוגעים בעצמם בשביל צומי
אני פשוט רוצה לגמור עם זה כבר
והכתיבה פה היא רק דיחוי של הסוף הידוע מאליו
של הכאב
ואני לא סתומה
אני יודעת שזה לא אופטימלי
זה לא דבר נורמלי לעשות
אם מישהו אחר היה רוצה לעשות את זה הייתי קוראת לו מפגר
אם הוא אדם חשוב לי הייתי צועקת עליו ואז מדברת איתו
אבל זאת אני
ואין לי פתרון אחר
אין לי דרך אחרת לברוח
ואני לא יכולה להיות פה יותר
כמה עוד אפשר להסתיר את הדמעות ולחיות עם אי הידיעה ומצבי הרוח?
כי אני באמת לא יודעת אם זה חולף או נשאר
אבל בינתיים זה קיים
ואין לי איך לצאת מזה
חנוקה
בא לי רק להתקפל למצב עובר
ולחכות
נראה מה יהיה
בא לי בירה, אסקפיזם ברבאק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
3> lir
