אירועי החודשים האחרונים אילצו אותי לעשות שינוי, שינוי שהייתי חייבת לעשות בין כה וכה כדי להמשיך לעמוד על הרגליים במצבים הקשים
ובמצבים הקשים באמת...
אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל
וזו הייתה הבעיה בעצם, עד עכשיו לא עשיתי את השינוי הזה פשוט כי לא ידעתי למה, איך, מה יהיה אחריו ומאיפה להתחיל כמובן.
דבר אחד ידעתי, והוא שאני צריכה לעשות שינוי.
אני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה בלי שמץ של מושג איך הוא יסתיים וכמה מסודר או מדוייק יהיה התוכן שלו.
אני חושבת שהכל התחיל ב"למה".
למה אני בוכה? למה אני שונאת את עצמי? למה אין לי ביטחון? למה אני תלויה באחרים? והכי חשוב- למה אכפת לי?
ואז היה "מה".
מה קרה? מה יקרה? מה רוצים ממני? מה אני רוצה...?
לאחר מכן היה "איך".
איך הכל התחיל? איך נתתי לזה לקרות? איך זה יגמר? איך אני עושה שזה יגמר?
תמיד ידעתי את רוב התשובות לשאלות האלה אבל התחמקתי. אולי התעצלתי, אולי פחדתי, אולי פשוט הייתי תקועה ולא רציתי לעזוב
בתקווה שדברים יחזרו להיות שוב כמו פעם.
כשהייתי במיאמי, לא רציתי להינות, לא רציתי לקבל את העובדה שאני שם. רק חיכיתי וייחלתי לדקה שבה אחזור ואראה את החברות שלי שוב, את החבר שלי
את החדר והבית והחתולה והמחשב. ואת כל הביחד הזה שכ"כ חסר לי שם.
אבל אני חיכיתי והם לא, הם לא.
כאן השתחרר איזה קפיץ, נדלקה נורה אדומה
"את תלויה בהם יותר מדי. יום יבוא ותהיי לבד ותדאגי לעצמך, את ולא אף אחד אחר. ותפתחי ביטחון עצמי כבר למען השם, מי יחזיק אותך אם לא את? לא תוכלי להמשיך להשען על קירות קלקר כל החיים" (כה אמר הקול הפנימי, ואני לא צוחקת- זו הייתה מעיין הארה).
הבעיה מעולם לא הייתה בי, היא הייתה בכם, בהיותכם בני אדם ולא שווים את האמון שלי
אני בהיותי בן אדם עשיתי רק טעות אחת והיא לסמוך עליכם במקום על עצמי.
אולי אני אומרת דברים קצת אכזריים. אבל, נכונים. לא ככה?
זה אולי הפוסט הכי מבולגן שהיה והכי לא ברור
כנראה שהשינוי עוד מתרחש, הצבע עוד טרי, כך שאני לא מצליחה לארגן את המחשבות.
דברים שלמדתי:
- אנשים הם כמו כסף. באים והולכים, ואי אפשר לסמוך עליהם שיביאו לך אושר.
- תמיד תוודא שהמיץ שווה את הסחיטה.
- דברים מתגמדים עם הזמן.
- תמיד צריכה להיות לך תכנית ב'.
- כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים.
- קבל מחמאה כעובדה ולא עלבון כביקורת.
- אף אחד לא שופט אותך חוץ ממך.
- אם להם לא אכפת, למה שלי יהיה?
- פחד הוא ההוכחה שהמערכות תקינות ויציבות, מספיק בשביל להתמודד איתו.
להאמין, להאמין בשכל ביופי ובמזל
ולנסות, לנסות בידיעה שאין
פשוט אין מה להפסיד.
~נועם~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
