שינוי של 180 מעלות. מתג שקפץ לי בראש.
אני יודעת איזה, אני יודעת בגלל מי ולמה, אני יודעת מתי
אני רק לא יודעת עד מתי. ואני מקווה שזה יחזיק להרבה זמן הפעם.
והכי נורא זה שאני כל היום חושבת על זה, נושמת את זה, סדר היום שלי מתוכנן על פי זה
אבל דיברתי על זה כלכך הרבה. כלכך הרבה, שכבר אין לי מה להגיד, על אף שאני מתה להמשיך ולדבר על זה.
עוד. ועוד. ועוד.
אבל אני שומרת את זה בפנים
כי אני מפחדת שימאס לכם לשמוע, שימאס לכם ממני
ולחלקכם כבר נמאס. אני יודעת את זה.
גם אלה שאני יודעת שתמיד מוכנים לשמוע ולעזור- אין לי לב לעשות להם את זה, אני מרגישה רע עם עצמי שאני שוב ושוב ושוב מדברת על עצמי, שוב ושוב על אותו הנושא והם צריכים לספוג את כל זה רק בגלל שהם דואגים לי. דווקא בגלל שאתם דואגים לי זה לא מגיע לכם.
ומעל לכל זה אפילו לי נמאס לשמוע את עצמי מדברת על אותו הנושא שוב ושוב, שלא נדבר על זה שנמאס לי לחשוב על זה. אבל אני מכריחה את עצמי לא להפסיק לחשוב על זה, אחרת אני לא אגיע לתוצאות הרצויות.
מילה אחת, מילה אחת שאני מתביישת נורא לכתוב פה- ובכך להגיד אותה לעצמי. אני מתביישת.
הייתי אמורה להתייאש כבר עד עכשיו מכל המאמץ (שיורד לטמיון) אבל אני לא מתייאשת וזה סימן טוב, זה אומר שזה ימשיך ככה עד להשגת התוצאה.
חבל שאנשים לא יודעים להגיד את האמת בפנים, זה היה עושה את העניין הרבה יותר פשוט.
רגש אינטואיטיבי מסויים אומר לי לא לסמוך עליכם, לסמוך רק על עצמי ולהמשיך בדרך שנכונה לי.
זה בדיוק מה שאני אעשה.
יש שיגידו שאני "צומי".
ויודעים מה? תכלס. אני צריכה תשומת לב, אני צריכה עידוד, זה קשה מדיי לעבור את זה לבד...
ועכשיו אני אעשה מאמצים לטשטש את זה, למשוך כמה שפחות תשומת לב, לצאת פחות, לדבר פחות (הגיע הזמן באמת), לכעוס פחות, להיות פחות.... רק לתקופה, רק עד שזה יסתיים (יש אפילו תאריך!)
הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות בשבילי כרגע
הוא לאחל לי בהצלחה.
-תודה-
אוחחחחח
~נועם~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
