כשיגמרו השמיים...
|
| 2/2008
בדידות 2
כלכך בא לי לדבר עם מישהו... לא יודעת על מה אפילו סתם...לדבר שטויות... לצחוק.. לבכות שנמאס לי ואז שוב לצחוק שוב על זה שנמאס לי שנמאס לי וכמה מצחיק זה נשמע....
יש סוג של תקווה באופק ואני מפחדת להאמין בה, אני מפחדת שהיא תלקח ממנה לפני שאני אוכל להרגיש אותה.
מהפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית יצאה תובנה אחת - שבעצם גדלתי עם בדידות פנימית...
טוב נו פגישה ראשונה סך הכל לא ציפיתי שהיא תגלה את סודות היקום....
אני רוצה להבין למה כלכך קשה לי להאמין במשהו.. להאמין שיבוא לי משהו טוב ושאני לא אשתגע כשאני אהיה לגמריי לבד...
| |
בדידות
זה שתמיד הרגשתי בודדה גם בתוף קהל של אנשים זה לא חדש, לא לי לפחות.
אבל מעולם לא הרגשתי בודדה כמו בימים האחרונים אחרי שאמא שלי אמרה לי במפורש שהיא לא מלווה אותי לטיסה להודו ולא תהיה מוכנה לדבר איתי כשאטלפן משם...
אני מעולם לא הנחתי שהיא תתמוך בנסיעה אבל גם לא שתשים לי רגליים ותתקע לי מקלות שכאלה בגלגלים...
אני עדיין רוצה את הודו אבל לא חשבתי שאני אתקל בקושי כזה מאין התמרדות שכזאת אל מול הבחירה שלי, מאותה האמא שאמרה לי מאז שאני זוכרת את עצמי שהיא תתמוך בי בכל בחירה שאעשה... איך היא לא מבינה שזה מה שאני צריכה עכשיו שאני צריכה את ההתמודדות החדשה הזאת בשביל להתחזק נפשית, איך היא לא מבינה שאנחנו חולקות את אותן החששות לגבי הנסיעה ודווקא משום כך אני צריכה אותה שתתמוך בי ואם לא אז שלפחות לא תשים לי רגליים יש לי את התמיכה של החברות אבל זה לא מספיק ואני עדיין לא חזקה מספיק בשביל לעמוד גם מולה בנוסף לכל השאר... ההגיון אומר שדווקא משום כך זה אמור לחזק אותי שזה מה שרציתי את הניתוק ההתחזקות מההתמודדות לבד אבל אם פה אני נשברת אז מה יהיה לי שם? מה יהיה לי בהודו שתמיכת החברות שיש לי כאן תהיה רחוקה ממני???
אני מתחילה לפקפק בעצמי יותר ויותר...ואני שונאת את זה... איפה האמונה העצמית כשאני צריכה אותה?
| |
סימני דרך
תארו לכם שיצאתם למסע, נכנסתם לרכב התחלתם ללכת עד שעצרתם בנקודה כלשהיא ומשם התחלתם ללכת ברגל בלי שבילים, בלי מפה רק על סמך תחושת הבטן. איך תדעו אם אתם בדרך הנכונה? אם עצרתם במקום הנכון? איך תדעו מתי תגיעו?
אני גם כן יצאתי למסע כזה לא מילולי אלא יותר פסיכולוגי ההחלטה להפסיק את הלימודים בשעותו היתה אולי אחת הקשות שלקחתי, לא ידעתי לאן אני הולכת לא ידעתי מתי המסע שלי יסתיים רק הרגשתי שזה הזמן שלי לעצור ולצאת מהרכב ולהתחיל את המסע הרגלי. את המסע שלי.
עד לפני כמה זמן עוד היו לי ספקות, המסע היה נראה קשה מדי והסיום לא נראה באופק אבל לאחרונה...לאחרונה התחלתי לראות סימני דרך כמו הסימני שבילים שרואים פתאום בדרך... בהתחלה הייתה העבודה כשחשבתי שאני כבר לא אמצא כלום היא פתאום הגיעה וכשחשבתי שהיא עומדת להסתיים היא המשיכה ואז פתאום הגיע הניצוץ של הבטחון של למצוא פסיכולוגית ...
לאט לאט הדרך מתחילה להתבהר למרות הספקנות של האנשים מסביבי אני מוצאת האמונה המחודשת בעצמי ומעבר לזה שום דבר כבר לא חשוב...
| |
לדף הבא
דפים:
|  כינוי:
lady_starlight בת: 42 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
