כשיגמרו השמיים...

אני אף פעם לא הייתי אדם אמיץ במיוחד, עקשן כן, לוחמנית-לפעמים, אבל לא אמיצה. רוב הזמן אני רק מתמודדת עם הפחדים שלי, מנסה או להדחיק אותם או להתעלם מהם או פשוט לחיות איתם.

הפחדים שלי מביטים עליי מכל מקום, בכל פינה של חוסר וודאות בחיים שלי , בכל צומת דרכים אני מוצאת גם דגלים קטנים סימני דרך מהפחדים שלי שנועדו להוכיח לי שהם היו פה קודם.

השנה הזאת היא השנה של להתמודד איתם לא רק כדי לחיות איתם אלא כדי לנצח אותם לשם שינוי אחת ולתמיד.

במקום לעשות את מה שמצופה ממני החלטתי שאני עוצרת את הסרט הנע הזה ובודקת מה אני באמת רוצה לעשות ומה אני יכולה לעשות שמעולם לא ניסיתי.

במקום להישבר מול קשיים היבטתי לפחדיי בעיניים ואמרתי: זה רק שנינו עכשיו- אני והפחד שלי, והפעם אני הולכת לנצח.

כשהייתי צריכה להסביר לעצמי ולאחרים למה הודו ולמה עכשיו ולעמוד מאחורי הבחירה שלי, כשלא היה כמעט אף אחד שתמך בי החלטתי שכנראה זה המבחן האמיתי, זה המבחן שאם אני עוברת אותו שום דבר שאני אעבור כבר לא יהיה קשה כמו פעם- מכאן והלאה, הכל אפשרי.

אתמול החלטתי שאני עומדת להתמודד עם אתגר נוסף- חשיפה ציבורית של השירים שלי בצורה פורמלית.

לשלוח אותם לתחרות שירים לאומית ולקוות לטוב ההתמודדות הראושנה בתחרות היא שלי מול עצמי, מול פחדיי מול חוסר הבטחון וחוסר האמונה ביצירה שלי שאף פעם לא ממש האמנתי שהיא טובה למשהו, בין אם אני אנצח ובין אם לא רק לדעת שהפעם אני אעשה זה זאת חוויה עוצמתית.