כשיגמרו השמיים...
|
| 2/2008
בדידות
זה שתמיד הרגשתי בודדה גם בתוף קהל של אנשים זה לא חדש, לא לי לפחות.
אבל מעולם לא הרגשתי בודדה כמו בימים האחרונים אחרי שאמא שלי אמרה לי במפורש שהיא לא מלווה אותי לטיסה להודו ולא תהיה מוכנה לדבר איתי כשאטלפן משם...
אני מעולם לא הנחתי שהיא תתמוך בנסיעה אבל גם לא שתשים לי רגליים ותתקע לי מקלות שכאלה בגלגלים...
אני עדיין רוצה את הודו אבל לא חשבתי שאני אתקל בקושי כזה מאין התמרדות שכזאת אל מול הבחירה שלי, מאותה האמא שאמרה לי מאז שאני זוכרת את עצמי שהיא תתמוך בי בכל בחירה שאעשה... איך היא לא מבינה שזה מה שאני צריכה עכשיו שאני צריכה את ההתמודדות החדשה הזאת בשביל להתחזק נפשית, איך היא לא מבינה שאנחנו חולקות את אותן החששות לגבי הנסיעה ודווקא משום כך אני צריכה אותה שתתמוך בי ואם לא אז שלפחות לא תשים לי רגליים יש לי את התמיכה של החברות אבל זה לא מספיק ואני עדיין לא חזקה מספיק בשביל לעמוד גם מולה בנוסף לכל השאר... ההגיון אומר שדווקא משום כך זה אמור לחזק אותי שזה מה שרציתי את הניתוק ההתחזקות מההתמודדות לבד אבל אם פה אני נשברת אז מה יהיה לי שם? מה יהיה לי בהודו שתמיכת החברות שיש לי כאן תהיה רחוקה ממני???
אני מתחילה לפקפק בעצמי יותר ויותר...ואני שונאת את זה... איפה האמונה העצמית כשאני צריכה אותה?
| |
|  כינוי:
lady_starlight בת: 42 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
