יום ראשון בבוקר, החזאי אמר שיהיה חם. גם השנה החורף מאחר לבוא.
השמיים כחולים, ללא כל ענן. רוח חמה שהתערבבה עם הצחנה של השפלה נושבת על ראשי החשוף.
עוד יום ראשון, שבוע חדש, שגרה.
שעה ראשונה היסטוריה, כבר הפסקתי להקשיב, במילה אני לא אזכור שום דבר במבחן.
צלצול, הפסקה.
תמיד שנאתי את ההפסקות, אני אולי היחידה
שוב ללכת לבד לאותו מקום שקט וריק, ולשרבט משהו שדומה לזבוב מעוך במחברת.
הרגשתי משהו כבד פוגע בחוזקה בגב שלי, הוא זרק עלי את הספר מתמטיקה שלו, ראיתי אותו הולך וצוחק עם ה'חברים' שלו. אני שונאת מתמטיקה. אני שונאת אותו.
אולי אני אחזיר לו? לא.. הוא יותר חזק, אסור לאכזב את ההורים. וכבר התרגלתי, זה הפך להיות דבר שבשגרה.
אני שונאת את השגרה, הלוואי ויקרה משהו שונה
השעה 14:30 צלצול, הגיע הזמן ללכת הביתה.
"איך היה בבית ספר?"
לא, אני לא אגיד שהיה נורא.. אסור לאכזב את אמא "בסדר" עניתי.
הלכתי מהר למקלחת.. לא רציתי שתשאל יותר מדי שאלות, אני לא טובה בלשקר. פחדנית, אולי פעם אחת תגידי מה שמציק לך, ואז זה ישתנה? לא.. להפר את השגרה זה יותר מדי מפחיד.
רציתי לשטוף ממני את היום הזה, ההרגשה של המים הפושרים שעוטפים את גופי הקר, הרגשה משכרת.
הזמן היחיד ביום שאפשר להרגיש טהורה. הרגשה של צריבה עברה בגבי, הספר השאיר סימן סגול-כחול, המים רק מגבירים את הכאב, ההרגשה מענגת. ילדה מוזרה, לחשתי לעצמי. איך אפשר ליהנות מכאב?
עכשיו צריבה עברה בגב ידי, את לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך, אפילו לא למות. הצלקות מדברות בעד עצמן.
אם אמא תראה את זה היא תשלח אותי לפסיכולוג, לא! אסור שזה יקרה.. אסור לאכזב אותה.
התנגבתי ויצאתי מהמקלחת, שכבתי במיטה ושרבטתי דברים על המחברת.. לא יודעת כמה זמן.
השעה כבר 22:00.
נכנסתי למיטה והתכסיתי בשמיכה שכבר לא לבנה כמו שהיא הייתה לפני 5 שנים, עוד יום נגמר,
עוד יום שבשגרה, אני שונאת את השגרה.
החזאי אמר שגם מחר יהיה חם, החורף עדיין לא הגיע, וכנראה גם מחר יהיה אותו דבר, השגרה לא תשתנה.
ואולי כן? אם יהיה לי האומץ. לא.. זה מפחיד מדי לשנות את השגרה.
ד"א- אל תקחו יותר מדי ברצינות, בסה"כ סיפור, לא משהו שקרה באמת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
בֶלַטְרִיקְס.
