כל העניין הזה של קשרים.
נשבעת לכם, אין לי כוח.
אין לי כוח להחזיק שום קשר.
כי גם סתם אנשים שאתה אפילו לא בקשר מחייב איתם דורשים!!
כי הם קודם ידידים... שוואלה סבבה אחי, מדברים מדברים
וכל האנרגיות שצריך להשקיע בלהסתיר, ולהפגש, ולקבוע, ולתאם, ולמצוא מקום, ולדאוג שלא יהיו משפחה או חברים אחרים בסביבה, ולראות איך משלבים את זה כשאתה בחברת עוד אנשים, או לבד, או לדבר בטלפון, סמסים, או אולי דרך המחשב...ואם בנאדם כזה באמת כל כך מדהים - למה אתם לא יוצאים כבר?! או מיליון דברים אחרים!!
ובשביל מה?
בשביל מההה?!#$
סעמק. אז על זה חשבתי היום בדרך לקניון מבצפר...
וזה בכלל לא קשורררררררררררררררררררררררררר למה שקרה אח"כ.
שכמו ילדה מפגרת. ממתי אני משתתקת?!#@%
ממתי לי אין מה להגיד.?
או לפחות אם אני לא מצליחה לנסח, אמורות להיות לי 400 מחשבות בראש...
אבל לא. כלום. נדה. גורנישט.
המוח שלי שבק חיים ברגע שהכי הייתי צריכה אותו.
וכל הקטע הזה של לא לחשוב על כלום מראש...
חרא.
אם הייתי חושבת ומארגנת את הכל - אולי היה לי מה לענות.
אבל גם זה מפגר. כי כשאני חושבת על דברים זה נכנס לסרטים שאף אחד אחר לא מבין.
ועל מה?
על דברים כל כך פשוטים...
שצריך לתת להם לזרום... ככה... רגוע.....
עד שמגיע הרגע שפאקינג צריך להתמודד עם זה@$%^
חרא.
עם מה להתמודד..?
מה השאלה פה?
מה אני צריכה לענות? או לחשוב?
ומי אתה בכלל?
זה נוראי. המצב הזה. של ניתוק מוחלט מהעולם.
זה כמו להתעורר אחרי קומה של שנייייםםם..
ולא לדעת איך הגעת למקום הלבן שאתה פה עם כל האורות והרופאים והמכשירים המתכתיים והמנורות הקטנות והמהבהבות שסביבך.
כי הדבר האחרון שאתה זוכר זה שטיילת בשדה ועזרת לאבא שלך לזרוע עגבניות בהתיישבות עם קום המדינה.
ואתה קם, כולך מקומט אחרי ש50 שנה האכילו אותך בקשית לווריד.
שלא נדבר על אבא שלך, זכרונו לברכה, שלא סיים לחרוש את השדה כי פגעה בילדה הקטנה שלו עגלה עם סוסים..
ככה בדיוק.
הבפנוכו של הראש שלי, הדבר הלא מוחשי והאבסטרקטי שבתוכי קורס.
ובאמת שזה רע. אני לא יודעת אפילו לזהות מה אני מרגישה.
אין הגדרות לשומדבר.
הכל כל כך... מעורפל.
אני צריכה פניסוס ענק שישאב את כל האבק מסביב.
בלאוצ'. אחרי קומה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
