לרוחצים בים

אני חושבת שכבר בחדר הלידה דניאל זכה לכינוי "נושי". זה פשוט התלבש עליו כל כך טבעי, כי הוא היה כזה חמוד ונוש. אני מודעת לכך שזה טיעון שמתאים לילדה בכיתה ג', אבל זו באמת הסיבה! אז עכשיו אנחנו קוראים לו ככה כל הזמן, עד כדי כך שהשבוע אנדראה אמר לי שבטח הילד בכלל לא יודע שקוראים לו דניאל. ובכן, למקרה שהוא יקרא את הבלוג יום אחד, אני מתחילה להשתמש גם בכינוי. סתם, שיידע שמדברים עליו! ושתדעו גם אתם..

וחוץ מזה עוד לא לגמרי התרגלתי לשם הרשמי...

עוד לא התרגלתי # 1

שבועיים אחרי הלידה, אני יושבת בחיפה אצל לילך, שגם ילדה לא מזמן. הסלון מלא בלאגן, ילדים וחברות לפני, אחרי ותוך כדי לידה (ענבל הייתה עם צירים!! ומזל טוב בהזדמנות הזאת להולדת הקטנטן!!). בשלב מסויים פונה אליי חברה של לילך ושואלת אותי איך קוראים לנושי. אני מסתכלת סביב, מהססת, מנסה להיזכר, ורק אחרי עשר שניות מביכות קולטת שגם אני אמא, ושקוראים לו דניאל.

הראשונה שחטפה הייתה לירון, בת דודה שלי. עשינו לנושי אמבטיה וכשהפניתי לרגע את המבט כדי להביא לה מגבת, שמעתי אותה צווחת. החזרתי את הראש וראיתי זרם זהוב מיתמר מעל ראשה. לקח לי כמה שניות להבין שהבן החצוף שלי משפריץ בלי חשבון, ועוד עושה פרצוף תמים תוך כדי כך. למזלה הרב, הפצפון טרח להשקיע בזרם כל כך חזק, שזה עבר לה מעל הראש בלי לפגוע.

הבאות בתור היו שתי דודותיי, שנפגעו בעת החלפת חיתול. אחריהן הגיעה שרון חברה שלי, ואז אורית, והספה של סבתא שלי. בכל אותן הפעמים הקפיד הפיצפון על פרצוף כל כך תמים והבעת "זה לא אני", שלכל הסובבים התחשק לאכול אותו על אף האירוע. אנדראה ואני עמדנו משועשעים מהצד, מבסוטים שדווקא לנו זה לא קורה ונהנים מהמגניבות השובבה של הצאצא.

נו, וכמובן שאז קרה הצפוי מכל.. אז לכל מי שנרטב והתעצבן שאנחנו נשארים יבשים – תירגעו. השבוע בעת החלפת חיתולים חטפנו אותה שנינו, בהפוכה ובהרבה-יותר-גרוע. כי במקום שפריץ נוזלי זהוב קיבלנו, כל אחד בתורו ו"בשידור חי" (ואני לא אפרט יותר מזה, מבטיחה), עיסה ירוקה-צהבהבה. נוזלית אף היא, אגב.

יאק!

ואפרופו – לפני שילדתי, בכל פעם שעשיתי פרצוף נגעל נוכח הקקי של הילדים של החברות, הן הבטיחו לי בהן צדק שכשמדובר בקקי של הילד הפרטי שלך – זה ממש לא מגעיל. הגדילה לעשות לירון, שציינה שהיא ממש שמחה לראות קקי בחיתול של הילד ("זה מראה שהוא משתחרר מהגזים!"). בתקופת ההריון הבטחתי לחברותי שעדיין לא ילדו שאשבור את כל קשרי השתיקה הקשורים בהורות, והתחייבתי לדיווח ישר והגון על "איך זה באמת". אז הנה, אני מפריכה את המעשייה הנבזית הזו, שלא ממש ברור איך קניתי אותה מלכתחילה (הרי זה כמו להגיד שכוס עם שיניים תותבות, אם היא שייכת לסבא הפרטי שלך, היא מראה מלבב ואסתטי).

שלא תטעו, אני מאד שמחה שהמטבוליזם של הילד תקין, בחיי, ואני בהחלט מעדיפה להחליף את החיתולים שלו מאשר של ילדים אחרים, אבל מה לעשות שעיסה חרדלית-נוזלית מרוחה על חיתול לא באה לי טוב בעין!

ממזמורי השבוע

נושי נרדם תוך כדי הנקה וכל הניסיונות להעיר אותו עולים בתוהו. בצר לי, אני מנסה להסביר לו את עובדות החיים:

חמודון, יפיופון,

תינוקון מתוקון,

אם לא תאכל עכשיו

לאמא לא יהיה חלב!

עוד לא התרגלתי # 2

קבענו לנושי תור לבדיקה שגרתית אצל הרופא. יומיים אחר כך מתקשרת המזכירה להקדים את התור.

מזכירה: שלום, זאת אמא של דניאל?

אני: לא.

מזכירה: זאת לא טלי?

אני (נזכרת בנתיים שאני כבר אמא ושמה שאני מחזיקה ביד זה תינוק): אה כן, זאת אני, סליחה...

ביום שבו עזבנו את בית החולים ועברנו למלונית אנדראה איבד את טבעת הנישואין שלו. הוא נכנס לחדר ההנקה שבו ישבתי עם תמר שבדיוק הגיעה לבקר והראה לי בפנים אבלות את היד הריקה. הלב שלי החסיר פעימה, בעיקר בגלל שאני יודעת כמה חשובה לו הטבעת. גם אני מאד אוהבת את הטבעת שלי, אבל היא מציקה לי על האצבע ואני בדרך כלל לא עונדת אותה. אנדראה, לעומתי, מסיר את שלו לעיתים נדירות. והוא ממש לא הצליח לשחזר איפה הוא הוריד אותה בפעם האחרונה. ככה זה כשלא ישנים מיום רביעי (שבו ירדו המים) ועד יום ראשון, כמעט ברצף.

תמר התגייסה מיד לחיפושים. הם סרקו כל סנטימטר בחדר המלון שלנו, ניגשו למחלקת היולדות, לחדרי הלידה, למודיעין של ביה"ח, אבל כלום. לא הייתה טבעת. אני בנתיים ניגשתי לאחראי על החדרניות, לתינוקייה, לקבלה ולהנהלת המלון והשארתי את הטלפון שלנו לכולם למקרה שימצאו אותה אחרי שנעזוב.

אנדראה היה מבואס בטירוף. האמת שלי זה דווקא פחות הציק, כי פילוסופיית החיים שלי (בעיקר בשנה וחצי האחרונות) אומרת שחפצים זה לא משהו ששווה כאבי לב גדולים מדי. כל עוד אנחנו בריאים ויש תינוק בריא ושלם ואנחנו בסדר – כמעט כל מה שחומרי יכול מצידי להתאדות. אבל היה משהו מאד מציק בעיתוי שבו נעלמה הטבעת. כאילו ברגע שבו יצאנו מבית החולים עם תינוק, נגזר דינה של הזוגיות שלנו ללכת פייפן. כאילו רוצים לסמל לנו שאפשר לומר שלום ולא להתראות ליחסים בינינו כפי שהכרנו אותם, כי עכשיו, כשהגיע תינוק, אין דרך לברוח מהידרדרות, הזנחה הדדית, הליכה מדכי אל דכי, וסיום כאורחי כבוד של סופר נני או תוכנית אחרת לטיפול ביחסים כושלים. והסימבול הזה די ביאס אותי.

למרות זאת – ואולי דווקא בגלל זה – הייתה לי תחושה חזקה שנמצא את הטבעת. תמר הציעה לנו, בהתאם למסורת מרוקאית כלשהי, להפוך כוס ולהשאיר אותה הפוכה על פיה. הפכתי, מה יכול להיות. אבל הטבעת לא נמצאה. עזבנו את המלונית בלב קצת כבד, כי בדיוק כשיצאנו מהחדר נכנסה החדרנית, ולמרות שהסברתי גם לה את המצב, כבר ראיתי בעיני רוחי איך היא שואבת את הטבעת בשואב האבק הגדול שהיא גררה אחריה אל החדר.

שלושה ימים אחר כך אנדראה ואני חגגנו שש שנים ביחד (הייתם מאמינים?). אני התחלתי לחשוב על קנייה של טבעת חדשה בשבילו לכבוד האירוע, אבל למי היה זמן לזוז, הרי דניאל עוד אפילו לא היה בן שבוע. כדי לציין את המאורע, החלטנו לצאת לסיבוב בשמש עם דניאל. אבל פתאום שמתי לב שאין לי מה ללבוש, כי היינו כל כך עסוקים ועייפים, שלא הספקנו לפרק את החבילות מבית החולים ולשים מכונת כביסה, ומלאי הבגדים שלקחנו איתנו לירושלים היה בכל זאת מוגבל. רוקנתי את כל השקיות והתיקים, וכשהגעתי למזוודה האחרונה ראיתי בתחתית שלה חפץ עגול ומוזהב. הטבעת חזרה אלינו.

אז הלכתי לסלון, כרעתי ברך ליד הכורסה של אנדראה והצעתי לו להתחתן איתי. לקח לו שנייה להבין, אבל לשמחתי הרבה, בדיוק שש שנים אחרי שנפגשנו לראשונה, אחרי כל מה שעברנו יחד וכל החסרונות והפאקים שלי שהוא כבר מכיר כל כך טוב - הוא בכל זאת חייך והסכים...

הפוסט האחרון שפרסמתי פה נכתב בנובמבר 2007, בדיוק לפני שלוש שנים. מאז שחזרנו לארץ הפסקתי לעדכן, כי הבלוג הזה נועד לשמור על קשר עם החברים הקרובים בזמן ששהינו בהולנד, משהו שהחליף את המכתבים הקבוצתיים ששלחתי כשגרנו באיטליה. הוא הפך קצת פחות רלוונטי ברגע שהתמקמנו שוב בתל אביב.

שלוש שנים אחרי, והחיים כל כך שונים. הדירה הריקה שמופיעה בתמונה האחרונה שפורסמה בבלוג התמלאה בינתיים והפכה לבית תל אביבי צעיר ונעים, אנדראה ואני הספקנו להתחתן שלוש פעמים בחתונות כיפיות לאללה בקפריסין, באיטליה ובישראל, ואז פקד אותנו אסון נורא כשאמא שלי הלכה מאיתנו.

בנובמבר הזה, שנה ושבעה חודשים לאחר שהשארתי את היקר לי מכל במחלקה האונקולוגית של הדסה עין כרם, יצאתי מבניין אחר באותה הדסה עם תינוקי קטן, חדש דנדש, שכבר הספיק להפוך יקר לאין שיעור עבורנו.

ואני כבר רואה שיש לי המון מה לספר לכם עליו, ושנשאר לי מעט מאד זמן לקשקושים בטלפון. אז אולי ננסה את פתרון הבלוג, שעבד יופי כשהייתי רחוקה!

הנה כמה שטויות קטנות מהימים הראשונים, לרגל יום הולדת חודש לדניאל...

המלונית של עין כרם

סוף השבוע שבו ילדתי היה אחד העמוסים שנרשמו אי פעם בחדר הלידה של הדסה עין כרם. בשלבי השיא שלו נשים ילדו בחדר הקבלה, במקלחת ואפילו במסדרון (!! ), ובסופו נסגר חדר הלידה ויולדות שמצבן דחוף נשלחו באמבולנס לבתי חולים אחרים.

למזלי, אני עצמי ילדתי בדיוק כשהיו כמה שעות של הפוגה. ולמזלי גם הייתה שם קרן...

העומס בחדרי הלידה השפיע כמובן גם על מחלקת היולדות, שנאלצה לאחסן נשים אחרי לידה במסדרונות. למרבה הסבבה, במצב כזה ישנה אפשרות לשלוח יולדות למלונית של הדסה. וכך מצאנו את עצמנו, אנדראה ואני, מפונים מהחדר במחלקת היולדות ונשלחים על חשבון הדסה להמשך פעילות במלונית עם נוף קסום!

המעבר הצריך אריזה מאסיבית, כי אחרי סופ"ש של ביקורי חברים ומשפחה כבר היה לנו המון ציוד. הבעיה הייתה שבכל פעם שזזנו מנקודה לנקודה כמעט שכחנו את החבילה החשובה ביותר, שאליה עוד לא הצלחנו להתרגל... וכך זה נשמע בערך:

"אנדראה, לא איבדנו כלום? אמורות להיות לנו 9 חבילות בסך הכל. שיט! ואיפה שמנו עכשיו את הילד?!"

בתינוקיה של המלונית נאמר לי שבמהלך הבוקר תתקיים סדנת הנקה. איזה יופי! הדרכה קבוצתית! אחרי שלושה ימים מתישים של הנקה ללא חלב (למי שעוד לא ילדה – החלב מתחיל לזרום רק אחרי שלושה ימים בערך) הייתי מרוצה מאד מהאפשרות לקבל הדרכה, והתחלתי לעשות הכנות: לבשתי את מיטב מחלצותיי (המכנסיים של החודש החמישי להריון כבר עלו עליי!!), לקחתי את המשקפיים למקרה שאשב רחוק ממצגת השקופיות (מי יודע כמה גדול חדר הישיבות של המלונית), האכלתי את דניאל במטרנה כדי שאוכל לשים אותו בתינוקייה ולהתרכז בדברי המרצה וקניתי לי בארומה קפה הפוך טייק אווי. כל כך התלהבתי שאפילו הקדמתי בכמה דקות, בטוחה שאהיה הראשונה שמגיעה להרצאה. וככה, עם הפוך ביד ומשקפי שמש על הראש, נכנסתי לי ל"חדר הישיבות" ו... החוורתי מיד.

בחדרון קטנטן, על כורסאות גדולות, ישבו 5-6 נשים בפיג'מות וניסו במרץ להאכיל את התינוקות שבחיקן. נו כמובן, סתומה שכמוני. סדנת הנקה היא לא בדיוק מצגת שקופיות. בשביל סדנת הנקה צריך... תינוק.

והקפה? נו, די מיותר...

לדניאל כבר יש יכולת בליסה מעוררת כבוד (טפו, טפו, חמסה חמסה שום בצל!). אחרי כל פעם שהוא מרביץ ארוחה טובה הוא נרדם על הבקבוק ו... אין עם מי לדבר. במצב כזה, כשמשכיבים אותו על הגב הוא נזרק עם שתי הידיים לצדי הראש, נרדם ולא זז לאיזה שעתיים-שלוש. אני קוראת לזה "מצב חתול מסטול", כי יש לו שפת גוף של חתלתול פיצפון והתנהגות מביכה של שיכורים. קצת מזכיר את איך שאמא שלו נראית אחרי שתי בירות... או כמו שאמר לי חברי הטוב בתקופה שבה גרתי בוונציה וניסיתי את כוחי בשתייה: "מה שיפה בך זה שאת משתכרת מהר, לא צריך לבזבז עלייך המון כסף. את מה שנקרא - 'בחורה זולה' ".

שלוש בלילה. דניאל נרדם לא מזמן. אני נכנסת לחדר להסתכל על הפלא ולראות מה שלומו, ומגלה שהילדון ישן לו בנחת אין קץ, רגוע ושליו כמו באגדות. תחושת אושר מציפה אותי, איזה תינוקון חמוד ומושלם ו... רגע, הוא ממש שליו, אשכרה לא זז. אולי צריך להתקרב קצת, לראות שהוא בסדר, מינימום של אחריות הורית זה לשמוע נשימות. מתקרבת. לא שומעת כלום. אולי הוא שליו מדי? אולי הוא בכלל לא נושם? אני מכחכחת בגרוני. שום דבר, הילד לא מגיב (טוב, הוא ישן...). אני נלחצת. מתקרבת שוב, קוראת בשמו. הפיצפון לא נע ולא זע. עכשיו אני כבר בהיסטריה. אין מנוס, צריך לחקור את העניין לעומק. אני מכוונת את פניי אל פניו ו... נושפת אוויר ישר אל תוך פרצופו. הקטנטן שלי נבהל, מתכווץ, מתעורר ומתחיל לצרוח.

אני קורנת מאושר. הילד נושם. עכשיו רק צריך להרדים אותו איכשהו...

אני מאד משתדלת לדבר עם דניאל, לשיר לו טקסטים בחרוזים שאני מחברת בהתאם לסיטואציה ולהסביר לו כל דבר שאנחנו עושים. נראה לי שזה חשוב להתפתחות שלו ולקשר בינינו. אבל השבוע הגעתי למסקנה שלפעמים עדיף גם קצת לסתום את הפה. זה קרה אחרי שמתוך עייפות של ארבע בבוקר, בעודי מחליפה לו חיתול עמוס קקי ומנקה היטב את כל הג'יפה במגבונים לחים, מצאתי את עצמי מזמרת לו: "הבה ונמצא / את הליכלוך שמסתתר / מתחת לביצה..."

למי שלא עודכן: אצלנו נפתחה רישמית עונת הביקורים. אתם מוזמנים!