http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741heCopyright 2019 Tul-Tul. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/41/67/38/386741/misc/8909853.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12959989<div align="right" dir="rtl"> שירה, חברה טובה, ביקשה ממני להקדיש פוסט לסוגיה הפילוסופית &ndash; "ילדים: כן או לא, מתי, ובעצם למה?". הבקשה הגיעה בעקבות סדרת שיחות שלנו (ושל גילי ומעיין) על הנושא מהשנים האחרונות. השבוע שירה חוגגת יומולדת רחוק מכאן, אז הנה יקירתי, אני שולחת לך נשיקה, חיבוק ו...פוסט. כמו לשירה, גם לי היה ברור תמיד שאני ארצה ילדים בשלב זה או אחר של חיי, אבל האמת שאף פעם לא ממש בער לי להתחיל. אני גם מניחה שאם הביולוגיה הייתה מאפשרת, הייתי מחכה עוד עשר שנים לפני הילד הראשון. למה? מהרבה מאד סיבות. קודם כל, כי היה לי מאד טוב ונוח עם החיים שלי לפני. הזוגיות שלנו הייתה כייפית, ומלאה ומספקת, ולא הרגשתי את מה שאנשים לפעמים מתארים כחלל שצריך למלא. פשוט לא הרגשתי חלל. החופש לעשות מה-שבא-לנו-מתי-שבא-לנו, לנסוע לטיולים ארוכים, לקום מאוחר (שעות השינה שלנו היו תמיד מקור ל"ירידות" מצד חברים עם ילדים..), לקחת פרוייקטים מאתגרים בעבודה, לגור בלב תל אביב ולדעת שאפשר לרדת לקפה או לסופר בכל שעה משעות היממה &ndash; כל אלה היו דברים חשובים מאד עבורנו, ולא התחשק לנו לוותר. ועוד לא התחשק לנו להכניס אל החיים ש</div>Tue, 27 Dec 2011 12:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (Tul-Tul)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12959989http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386741&blog=12959989http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12904738<div align="right" dir="rtl">מגיע לנו מזל טוב גדול: דניאלי חגג החודש יומולדת שנה, ואנחנו חגגנו שנה להיותנו הורים! האמת &ndash; מרגש מאד, אבל... בעיקר אותנו. דניאלי לא כל כך הבין, מן הסתם, על מה המהומה. ומהומה שהייתה, כך הייתה: המשפחה הוזמנה לביתנו הקט לצורך נשיפה על נרות וזלילת ממתקים. הם נסעו בשיירה, כי כמובן שלהגיע לגבעתיים זה מאד מסובך (), וכך יצא שכולם נכנסו יחד ברעש וצלצולים. נושי נחטף מידיו של אנדראה והובל לפינה מרוחקת, שם הוא הולבש בחולצה מיוחדת שהוכנה לו לכבוד האירוע, שעליה הודפסה תמונה מתוקה שלו. עוד לא הספקנו להתאושש, והמשפחה המשוגעת שלי התחילה לפתוח בבת אחת את כל המתנות, ולא עזרו לי כל ה"רגע, אבל קודם שבו, תשתו משהו, עוד בקושי חניתם! וחוץ מזה אלה מתנות לדניאל, הוא זה שצריך לפתוח אותן!!". מיד הבהירו לי שהילד לא יודע לפתוח מתנות כי הוא קטן, ובינתיים כולם מאד מתלהבים להראות לכולם את הדברים המגניבים שהם הביאו. לכן נשלפו בזה אחר זה צעצועים, בגדים ו... איך לא, בינבה (או בימבה?). חיש קל מוקם נושי על כיסא הנהג והובל תוך צפירה מאסיבית בכל רחבי הבית. הוא היה קצת המום מכמות האנשים, אבל יצא מהשוק די</div>Thu, 01 Dec 2011 15:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (Tul-Tul)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12904738http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386741&blog=12904738http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12862757<div align="right" dir="rtl"> והרי החדשות ועיקרן תחילה: בשעה טובה, מוצלחת ומוקדמת מאד, עשה נוש את צעדיו הראשונים לפני שבועיים וחצי, כשהוא בן 11 חודשים! אז איך בדיוק זה קרה? טוב, כבר עדכנתי אתכם על כך שמגיל שבעה וחצי חודשים הוא התחיל לעמוד. השלב הבא היה, כמובן, הליכה תוך כדי הישענות על רהיטים. ואז יותר מהר. ויותר מהר. ואז כבר חצי ריצה. לפעמים הוא היה עומד ליד שולחן ולוקח ממנו חפצים, ואז, אם החפץ שהיה לו ביד היה מעניין מספיק, הוא היה "שוכח" להחזיק. פשוט עומד ככה ומשחק עם החפץ, עד שהוא פתאום נזכר שצריך לשים יד כדי להיתמך. בגיל תשעה חודשים הוא עשה בפעם הראשונה צעד וחצי &ndash; מסבתא שלי אל אנדראה, וקרס לזרועותיו לקול צהלות כולנו. מאז הוא עשה מדי פעם שני צעדים והפיל את עצמו באופן מודע. די קל לזהות את זה שהוא נופל בכוונה &ndash; הוא מסתכל על מקום הנפילה המיועד, מכין את הגוף שלו ושולח ידיים קדימה ורק אז מכופף ברכיים ונופל. אני חושבת שבשלב הזה כבר היתה לו היכולת הפיזית ללכת, אבל נפשית הוא עדיין צריך היה לאגור עוד קצת אומץ. לפני שלושה שבועות, כששיחקנו יחד אחה"צ, הוא עשה ארבעה צעדים ברצף. ואז ביצע רצף</div>Thu, 10 Nov 2011 14:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (Tul-Tul)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12862757http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386741&blog=12862757http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12828103<div align="right" dir="rtl"> עברית שפה קשה &ndash; מילות אהבה, מטבעות לשון וילד דו לשוני... אני מאד מאד אוהבת את השפה העברית. אוהבת את הצליל, את הניגון, את השפה הגבוהה ואת הסלנג, את הבדיחות שאי אפשר לתרגם לשום שפה, את האפשרות לעמוד על מוצאו של אדם (ולפעמים גם על טיבו) מהאזנה לעברית שבפיו, את התחושה של ההיסטוריה שמתגלגלת לי על הלשון תוך שאני חיה את חיי היומיום, את הידיעה שאם אכנס למנהרת הזמן ואצא 2000 שנה אחורה עדיין אצליח כנראה לתקשר עם יושבי המקום הזה, את הנוחות שבלהסביר את עצמי הכי טוב בשפה הכי טבעית שלי. ובכל זאת, יש בה משהו כל-כך כל-כך קשה. אני לא מדברת על הקושי הכרוך בלימוד השפה. דווקא בעיני זו לא שפה מאד קשה ללמידה. יש לי תיאוריה שלמה על למה היא בכל זאת נחשבת לשפה קשה (משהו שקשור בעיקר לזה שהמתלוננים פשוט מכירים שפות שדי דומות אחת לשנייה ונשענות על אותו אלפבית), אבל זה לא העניין. אני מדברת על זה שהשימוש בעברית של היום הוא מאד קשה ואלים בעיני. יש בה המון דימויים של כוחניות, אלימות, מחלות ומוות, מלחמות, אסונות וקטסטרופות. מישהו יכול להסביר לי איך קרה, למשל, שכשאנחנו רעבים אנחנו רוצים "לדפוק</div>Mon, 24 Oct 2011 13:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (Tul-Tul)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12828103http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386741&blog=12828103http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12652627<div align="right" dir="rtl"> בספר ההדרכה לאב הצעיר שאנדראה קנה, כתוב שעד גיל שמונה חודשים יש מעט מאד דברים שבהם ההורים יכולים לפשל ברמה ש"תקלקל" את הילד. עד אז התינוק צריך בעיקר שיספקו את צרכיו הפיזיים &ndash; אוכל, שינה, חיתולים נקיים, אמבטיות וכו', אבל מגיל שמונה חודשים מתחילה ההורות "על אמת". לפני שבועיים מלאו לדניאלי שמונה חודשים. הממ... אז לכבוד סיום התקופה שבה אי אפשר להרוס, הפוסט הזה יוקדש לתמונות שלא הספקתי להעלות בחודשים האחרונים. כן, אני יודעת שאין קשר ישיר בין הדברים, אבל יאללה... כל ההגיגים שמתבשלים לי על המחשב יחכו לפוסט הבא... <span style="font-family: Wingdings; mso-ascii-font-family: &amp;quot;Times New Roman&amp;quot;; mso-hansi-font-family: &amp;quot;Times New Roman&amp;quot;; mso</div>Sat, 30 Jul 2011 12:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (Tul-Tul)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12652627http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386741&blog=12652627http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12608862<div align="right" dir="rtl">ונפתח בהתנצלות - כן, אני גרועה. לא מצליחה למצוא זמן לפרסם פוסטים, אפילו כשהם כתובים לי על המחשב כבר חודשים. אבל הנה אני כבר מפצה בפוסט עמוס תמונות, ומבטיחה לנסות להעלות בקרוב גם את השאר. הערה קטנה לפני שמתחילים: הפוסט הקודם גרף המון המון תגובות, גם בבלוג עצמו וגם תגובות אישיות מאד למייל שלי. בלי שום ציניות - אני רוצה רק להגיד שזה מאד ריגש אותי, ולהודות לכולם. ודי נדהמתי לגלות פתאום שבערך שליש מהקוראים הקבועים של הבלוג איבדו הורה (וחלק אפילו שניים). לא שלא ידעתי על כל אחד מכם בנפרד, זה הרי בלוג שמיועד לחברים, אבל המסה הזאת התחוורה לי פתאום ממבול התגובות. וזהו עם הנושא הזה, לא נכנסים לדיכאון היום. היום יום נחמד. מה שכן, מההתכתבות עם כמה מכם בעקבות התגובות קלטתי פתאום שלא כולם יודעים שאני תמיד עונה חזרה לכל מי שמגיב פה בבלוג. אז שימו לב: כשאתם מגיבים, תכניסו גם את המייל שלכם (ממש מתחת לאיפה שאתם כותבים את השם שלכם). אל תדאגו, הוא לא יופיע באתר, כי שורה מתחת יש אפשרות לבקש שהוא יהיה מוסתר (בד"כ היא כבר מסומנת כברירת מחדל). ככה תוכלו לקבל עדכון למייל שלכם כשאני עונה. יאללה, מתחילים. </div>Fri, 08 Jul 2011 19:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (Tul-Tul)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12608862http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386741&blog=12608862http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12435019<div align="right" dir="rtl"> ביום שני, חול המועד פסח של 2009, חמישה ימים אחרי שאמא שלי אושפזה לראשונה במחלקה האונקולוגית, קראה לי ד"ר לוטם לשיחה. אני בתמימותי (או טמטומי?) חשבתי שאולי היא רוצה לדבר איתי על מועד השחרור מביה"ח, כי איזו מתמחה אמרה לי במהלך הסופ"ש שנשתחרר ביום ראשון או שני. אבל לד"ר לוטם היו דברים אחרים לגמרי להגיד לי. היא הסבירה לי ברוך ובסבלנות אבל בצורה ישירה מאד, שהריאות של אמא שלי הולכות וקורסות ושהם לא יודעים איך לטפל בזה. היא אמרה שיש לנו שבוע. היום אני יודעת שהיא הייתה נדיבה. מה שקרה בימים הבאים יכול לספק חומרים לספר שלם. אולי אני צריכה לכתוב אותו פעם. נכנסתי למערבולת של עשייה: הייתי צריכה לבשר לכל המשפחה איכשהו, הייתי צריכה להחליט איזה טיפול אמא שלי כן תקבל, הייתי צריכה להחליט אם ואיך לספר לה, הייתי צריכה לנצל כל שנייה איתה. אבל אחה"צ פיניתי זמן ולקחתי את אנדראה לשיחה. למרות שעוד לא התחלנו ברצינות "לעבוד" על תינוק, כבר היו לנו כמה שמות שהשתעשענו בהם מדי פעם. ביקשתי ממנו ש"נסגור" את הרשימה. בערב, כשנשארתי לבד עם אמא שלי, סיפרתי לה את מה שהיא הכי רצתה לשמוע מאז שהתחתנו. סי</div>Sun, 17 Apr 2011 19:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (Tul-Tul)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12435019http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386741&blog=12435019http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12336097<div align="right" dir="rtl">בשבוע שעבר מלאו שלושה חודשים להולדתו של דניאל. מצד אחד, לא ייאמן כמה מהר עף הזמן ואיך תכף נגמרת לה חופשת הלידה (הרשמית) שלי, הרי רק עכשיו התחלנו סוף סוף להתרגל לזה שיש לנו תינוק (התחלנו. עוד קשה לומר שאנחנו כבר רגילים). מצד שני קרו כל כך הרבה דברים בזמן הזה - לנו ולנושי - שנראה לי כאילו עברה לפחות שנה. הוא משתנה כל הזמן, גדל ולומד דברים חדשים, וכשמודדים את הזמן על פי השינויים שחלים בו נראה כאילו הזמן "מספיק" לעשות יותר דברים. למשל: יש לנו שמיכה רכה ונעימה שקנינו לו עוד לפני הלידה. בחנות היא נראתה לי די קטנה, ואפילו ביקשתי מהמוכרת שמיכה גדולה יותר. מזל שהיא היתה מספיק מנוסה כדי לא לתת לי, כי כשנוש נולד והתחלנו לכסות אותו בשמיכונת שקנינו, היא נראתה ענקית למרות שקיפלנו אותה כל פעם לשתיים. חודש וחצי אחרי הלידה, פתאום שמתי לב שכשאני מכסה אותו, הרגליים הקטנטנות כבר טיפונת מציצות להן בסוף השמיכה המקופלת.. ויש בגדים שהיו גדולים עליו כשהוא נולד ועכשיו פתאום מתאימים בדיוק, ואפילו קטנים! בהתחלה חשבתי שהם מתכווצים במייבש הכביסה, אבל לאט לאט התחלתי לקלוט שמול העיניים שלנו, בקצב מסחרר וב</div>Tue, 22 Feb 2011 14:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (Tul-Tul)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12336097http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386741&blog=12336097http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12292070<div align="right" dir="rtl">כבר בגיל שבועיים שמנו לב שנושי מאד אוהב שרוקדים איתו. זה מרגיע אותו מיד, והוא פותח עיניים גדולות ומשתאות, מהופנט לגמרי, מקשיב, מתבונן, ומן הסתם מרגיש קצת את הקצב. בפעם הראשונה שאנדראה רקד איתו (הוא ניסה עליו ואלס...), נושי בהה בו כל כך הרבה זמן בלי למצמץ, שכבר ממש נבהלנו. אז החלטנו שאין יותר ואלס, לפחות עד גיל שלושה שבועות, וכדי שלא יתקבעו לו שרירי העיניים עברנו למזרחי... בזמן האחרון שמתי לב, שהוא גם די אוהב לשבת בטרמפולינה שלו ולהסתכל עליי מקפצת ורוקדת סביבו. מכיוון שאני אפילו לא קרובה לחזרה למשקל שלי מלפני הלידה, החלטתי לנצל את העניין לטובתי. שמתי את נושי בטרמפולינה, שלפתי מהיס מקס שיעור של גלעד המקפץ מערוץ הספורט, והתחלתי לדלג בבית. היה מעולה, נושי התלהב ביותר, ואחרי חצי שעה של התעמלות קופצנית יצאתי מרוצה עד הגג (בהמשך נתפסו לי כל השרירים, אבל זה כבר סיפור אחר). למחרת, נחושה לגבש סדר יום קבוע שבו נפתח את הבוקר עם שיעור התעמלות, התייצבתי מול הטלוויזיה, פרקתי את התינוק שבאמתחתי על הטרמפולינה וניסיתי לעקוב אחרי הקומבינציות המסובכות של איזו מדריכת ספורט מהוואי. הפעם נושי כ</div>Fri, 28 Jan 2011 11:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (Tul-Tul)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12292070http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386741&blog=12292070http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12258294<div align="right" dir="rtl">ביקשנו, הפצרנו, התחננו, הסברנו שמה שרואים בטלוויזיה באירופה זה לא בדיוק המציאות היומיומית שלנו כאן, אמרנו שיהיה כיף, שידלנו, התחננו שוב. כשלא עזר אז איימנו, עשינו פרצוף נעלב, חטפנו עצבים, אפילו קצת רבנו - אבל שום דבר לא השתנה. ההורים של אנדראה ואחיו סירבו בכל תוקף לדרוך על אדמת ארץ הקודש, ועמדו בגבורה בסירוב במשך שש שנים. ואז הגיע נוש, ותוך שבועיים כבר היו כרטיסים ומזוודות, והתרגשות גדולה ותוכניות לטיולים ושאלות ובירורים ו... נחיתה רכה מאד. הם בילו איתנו שבועיים, והאמת שעל אף שקצת חששנו שזה יהיה אינטנסיבי מדי, היה כיף גדול. ממש נחמד לדעת שאפשר לישון שעה בצהריים או לעשות את כל הדברים שאני לא מצליחה להגיע אליהם כבר חודשיים, כי נושי נמצא בידיים אוהבות. המשפחה שלי משני הצדדים קיבלה אותם בהתרגשות גדולה, בארוחות גרנדיוזיות ובהרבה הרבה חום כמו שהמשפחה שלי יודעת, והם היו די המומים והתרגשו בחזרה. והיו גם רגעים שייזכרו לתמיד, כמו הפעם הראשונה שאמא של אנדראה הרימה את נושי ואני התחפפתי למטבח לבכות, כי קינאתי כל כך, ורציתי גם את אמא שלי, או אימרות שפר איטלקיות בנוסח "סבתא היא כמ</div>Sat, 08 Jan 2011 21:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (Tul-Tul)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386741&blogcode=12258294http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386741&blog=12258294