לפני שלושה וחצי חודשים ערכנו בדירתנו השווה באמסטרדם מסיבת פיצות כדי להגיד
שלום לכל החברים, ארזנו את כל מה שהצלחנו לדחוס לאוטו, חילקנו את השאר לכל מי שעבר
בסביבה, ועזבנו את הולנד (כשאנדראה מתעקש להביא גם את גרעין האבוקדו שהנבטנו בעמל
בזמן שהייתנו באמסטרדם. נקשר אליו). התוכנית הייתה לנסוע לאיטליה לחופשה והתארגנות
לפני החזרה לארץ, להחזיר את האוטו לאח של אנדראה, ובדרך לבקר זוג חברים איטלקים
שגר בגרמניה.
שמחים וטובי לב ניווטנו את הפיאסטה העמוסה (בטירוף!) בין האוטוסטרדות, עד
שלפתע, באיזור פרנקפורט, היא חירחרה מעט. כיוון שהרעש היה חשוד, מיד פנינו לכיוון
היציאה הקרובה, ותוך כדי פניה המנוע פשוט כבה. הסתכלנו בהלם זה על זו, ואחר כך
בחשש כבד על הסביבה, וקלטנו שאנחנו על כביש מהיר מטורף שאין בו הגבלת מהירות,
ואנשים נוסעים בו על 180-200 קמ"ש. מיד הדלקנו אורות משולש (קצת הזכיר לי את
המערכון של הגשש על זה שכשטובעים עם האוטו צריך להפעיל וישרים...), ולמזלנו אחרי
כמה דקות הצלחנו להניע ולרדת לתחנת דלק בלי שאף אחד התנגש בנו. טוב, פתחנו מכסה
מנוע, התחלנו לחטט, ואז הסתבר ש... אין שמן. בכלל. אפילו לא קצת. לא אלאה אתכם
בפרטים, גם קצת מביך לספר כמה סתומים אנחנו ואיך לא בדקנו שמן חודשים (הנה,
סיפרתי...), רק אגיד שאחרי 3 מכלי שמן וחמישים קילומטים נוספים, הבנו שאי אפשר
להתקדם יותר בלי מוסך.
ככה מצאנו את עצמנו תקועים בתחנת דלק לצד האוטוסטרדה, בעשר בלילה, כשכל האוטו
מלא בכל רכושנו עלי אדמות (כן, כולל עציץ האבוקדו, שאנדראה לא הסכים לוותר עליו גם
בסיטואציה ההזויה הזו), די מבואסים. כיוון שלא ממש היה מה לעשות עד הבוקר, וכיוון
שלא רצינו להשאיר את הרכב עם כל הציוד בלילה במגרש חניה, קנינו לנו משהו לאכול והתיישבנו
לשנת לילה במכונית. למה התיישבנו? כי אי אפשר להוריד מושבים כשהכל כל כך עמוס
מאחור... איכשהו העברנו את הלילה, משתדלים לא לקמט את העלים של האבוקדו, שנח
מאחורי הארם-ברקס.
בבוקר, כשהגענו למוסך, התברר שהלך המנוע. ממש, לגמרי, לתמיד. אני מדלגת
במהירות על שלבי הבעסה, נקיפות המצפון והפאדיחות שבלספר לאח של אנדראה שהחרבנו לו
את האוטו. הצעד הבא היה לשכור רכב, להעביר את כל תכולת הבית אליו, ולנסוע אל
החברים שגרים בשטוטגרט, שלוש שעות נסיעה מאתר ההיתקעות. במקום יומיים בילינו שם
שבוע, מנסים בכל דרך אפשרית לתאם את העברת גוויית הפיאסטה לאיטליה (אח של אנדראה
החליט לקנות לה מנוע משומש). בתום השבוע שכרנו שוב רכב, שוב העמסנו את כל הבית
עליו, שוב נסענו שלוש שעות אל אתר ההיתקעות ושוב העברנו הכל אל הפיאסטה, שהועברה
אחר כבוד על גבי משאית לאיטליה.
בעסתנו לא ידעה גבול. אבל לפחות הסתמנה קרן אור אחת במהלך השבוע הזה, כי התברר
לי שאני יכולה להתחיל לעבוד בישראל תוך שלושה שבועות. מיד ויתרתי על החופשה
באיטליה (שבכל מקרה נראתה לא במקום לאור הנסיבות...) וקניתי כרטיס חזרה כדי להתחיל
לחפש דירה, אוטו, רהיטים וכו'. אנדראה לקח איתו את עציץ האבוקדו, נסע להורים באיטליה
והצטרף אליי לישראל אחרי חודש. עד שהוא הגיע הספקתי לקנות פג'ו ירוקה ולראות 41 (!!!)
דירות באיזור תל אביב... אבל לבסוף נמצאה הדירה המיוחלת.
כאן הגיע קאץ' קטן – מצאנו דירה מעולה, חדשה לגמרי, אבל היינו צריכים לחכות
חודשיים וחצי עד שבעלת הבית קיבלה את המפתחות מהקבלן... בזמן הזה גילינו פעם נוספת
שחברים זה הדבר הכי טוב בחייו של אדם, וזו הזדמנות להודות שוב לגור ורקפת, לציפי
המדהימה מכל, וכמובן לסיגי ויוחי המקסימים, שהודיעו לנו עם נחיתתנו שאנחנו מוזמנים
אליהם מכל הלב, וללא כל הגבלת זמן. תודה ענקית, והמון הערכה. נתתם לנו הרגשה
שאנחנו רצויים ודאגתם שנרגיש מאוד נוח.
ותודה גם לכל מי שהציע את ביתו ולא "נבחר" מטעמי מרחק – משה וציפי,
קרן וקובי, דורית ועופר, סיוון, ענבר ושות'. אתם כולכם מקסימים, וזה באמת – בלי
קיטש – מאוד מרגש לדעת שאספתי סביבי חברים כמוכם בימי חיי.
וכאן אנחנו מגיעים לחדשות הטובות לשלב זה – סוף סוף עברנו!! בשבוע שעבר קיבלנו
בשעה טובה את המפתחות, והעברנו את כל רכושנו פנימה. זה כרגע לא המון, אבל אנחנו
מקווים להתפתח בהמשך... בזאת – סוף סוף - באה האודיסאה שלנו אל סופה המעולה. כי
למרות שעוד אין לנו מקרר, ארון, תנור, מכונת כביסה, שולחן אוכל, טלוויזיה, חיבור
לאינטרנט / כבלים / טלפון / גז, שולחן מחשב וכיו"ב - אין, אבל ממש אין כמו
בבית...!
אה, ו... יש לנו עציץ אבוקדו חדש!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
