כבר בגיל שבועיים שמנו לב שנושי מאד אוהב שרוקדים איתו. זה
מרגיע אותו מיד, והוא פותח עיניים גדולות ומשתאות, מהופנט לגמרי, מקשיב, מתבונן,
ומן הסתם מרגיש קצת את הקצב. בפעם הראשונה שאנדראה רקד איתו (הוא ניסה עליו
ואלס...), נושי בהה בו כל כך הרבה זמן בלי למצמץ, שכבר ממש נבהלנו. אז החלטנו
שאין יותר ואלס, לפחות עד גיל שלושה שבועות, וכדי שלא יתקבעו לו שרירי העיניים
עברנו למזרחי...
בזמן האחרון שמתי
לב, שהוא גם די אוהב לשבת בטרמפולינה שלו ולהסתכל עליי מקפצת ורוקדת סביבו. מכיוון
שאני אפילו לא קרובה לחזרה למשקל שלי מלפני הלידה, החלטתי לנצל את העניין לטובתי. שמתי
את נושי בטרמפולינה, שלפתי מהיס מקס שיעור של גלעד המקפץ מערוץ הספורט, והתחלתי
לדלג בבית. היה מעולה, נושי התלהב ביותר, ואחרי חצי שעה של התעמלות קופצנית יצאתי
מרוצה עד הגג (בהמשך נתפסו לי כל השרירים, אבל זה כבר סיפור אחר).
למחרת, נחושה לגבש סדר יום קבוע שבו נפתח את הבוקר עם שיעור
התעמלות, התייצבתי מול הטלוויזיה, פרקתי את התינוק שבאמתחתי על הטרמפולינה וניסיתי
לעקוב אחרי הקומבינציות המסובכות של איזו מדריכת ספורט מהוואי. הפעם נושי כבר לא
החזיק עד סוף השיעור. אחרי רבע שעה הוא התחיל לקטר, ואחרי 20 דקות הוא כבר ממש
ניג'ס. דווקא בתרגילי הבטן, חשבתי לעצמי בדכדוך קל, אבל מיד התנחמתי בעובדה שגם 20
דקות של ספורט ביום בטח יניבו תוצאות נאות.
אבל בפעם הבאה שבה הנחתי אותו מולי הוא התחיל להתבכיין אחרי
10 דקות. פה כבר חטפתי קריזה. עצרתי את הליידי מהקריביים בפוזה דרמטית במיוחד,
התיישבתי מול הטרמפולינה והודעתי לנוש שעכשיו תתקיים שיחה צפופה.
"תקשיב", אמרתי לו. "אני לא רוצה להאשים, או
לדבר סרה, או חס וחלילה להוציא דיבתך רעה. אבל לפני שנולדת אמא דווקא הייתה מרוצה
מהגוף שלה (פרט לקילו או שניים, אם להיות ממש כנה). בתקופה שאתה נוצרת לך, אני תפחתי
כמו סופגניה וסיפחתי אלי 12 קילו. 12!! אתה מבין כמה זה?! זה כמו שישיית עין גדי! ואתה
הואלת לקחת אליך בקושי שלושה! ועכשיו יש לאמא עוד 5 ק"ג להעיף כדי להתקבל חזרה לקרב החברה האנושית ולהפסיק להיחשב פילת-על, אז אנא
מלא פיך מוצץ ותן לקפוץ. ברור?"
האמת? זה היה לו ברור. לא יודעת מה בשיחה הזו בדיוק עשה לו
את זה, אבל הקטנטן נמלא חיוכים והתלהבות מחודשת, וחזר לבהות בי בשמחה עד סוף
השיעור. הוא אפילו הסכים להירדם בסופו (בכל זאת מעייף לראות מישהי מתעמלת, ואז עוד
לשמוע אותה חופרת), כך שיכולתי גם להתקלח בשלווה.
מסקנה: פמיניזם, אחיות, פמיניזם. כשאנחנו עומדות על שלנו
ומתעקשות על זכותנו הלגיטימית להראות בדיוק כמו שהסביבה מכתיבה –
אנחנו מצליחות.
ומה אם מחר זה לא יעבוד והפספוס ימשיך לנג'ס?
טוב, תמיד אפשר לשרוף איזו חזיית הנקה.
גברים באוף סייד
מאז שנושי נולד אנחנו מחלקים את הלילה בינינו – כל פעם מישהו
אחר קם אליו. בלילות האחרונים קלטתי פתאום שבכל פעם שאני חוזרת למיטה אחרי ה"משמרת"
שלי – אנדראה ישן יותר ויותר באלכסון. אשכרה חוזר לימי הרווקות הבחור. כמובן
שהעניין הזה הטריד אותי מאד: קודם כל, יש לי בעיה טריטוריאלית – הוא משתלט על
המרחב שלי. שלי (!). דבר שני, אין לי עצבים להתחיל לדחוף אותו כל פעם חזרה
ל'מאיפה-הוא-בא'. וחוץ מזה, מה הוא חושב לעצמו? מה רווקות, מה?!!
עימות איתו (בשלוש וחצי בלילה) הניב תוצאה מוזרה: הוא עטה על
פרצופו הבעה תמימה, מלמל משהו על זה שאלכסון היא צורה חיונית והתגלגל חזרה למקומו.
אבל אחר כך הוא מצא לו צורת מחאה שקטה כנגדי. בפעם הבאה שקמתי אל דניאל, ראיתי
שהוא שוכב בעריסה שלו באלכסון...
(אבל היי, נקמה מתוקה: למרות שהוא לא התעורר מהבכי של דניאל,
הוא התעורר מהצחוק שלי..)
טפשת (לאחר) הריון
לנשים בהריון, כך התברר לי, יש נטייה להפרעות קלות בזיכרון,
בריכוז ובהתמצאות כללית בדרכיו של העולם. התופעה הזו מכונה "טפשת הריון",
והיא אמורה לעבור (או לפחות כך חשבתי) עם הלידה. את רוב ההריון דווקא עברתי ללא תופעות
מיוחדות, אבל השבוע פקדו אותי כמה סימפטומים. זה קרה בשלוש בלילה, כשנושי עושה
קולות של "תכף-אני-מתעורר-ומתחיל-לצרוח". אני מחליטה להקדים חלב למכה
והולכת להכין לו אוכל במטבח. סוגרת בקבוק, מנערת כדי לערבב, מסתכלת – לא מעורבב
טוב. מנערת שוב, יותר חזק הפעם, בודקת – עדיין לא נראה בצבע של חלב. מנערת חזק
יותר, ותוך כדי כך כבר מתחילה להתעצבן על יצרני תחליפי החלב, שעושים אבקה שלא נמסה
מספיק מהר. מרוב עצבים כנראה שהתעוררתי סוף סוף באמת, כי הבדיקה הבאה גילתה שהמים
נשארים בצבע מים פשוט כי לא הוספתי להם את האבקה, ואני מערבבת אותם במרץ עם עצמם...
ולאותיות הקטנות: כן, מודה, קרה גם לי. שמחתי לראות קקי
בחיתול. המתקטננים אפילו יגידו ש"שמחתי" היא לשון המעטה, ושהמילים "צהלתי",
"התלהבתי" ואף "לא ידעתי את נפשי" יתאימו יותר לתיאור
ההתרחשות. וזה מעביר אותנו ישירות לפינת מזמורי השבוע.
פינת מזמורי השבוע:
איזה יופי, נושי,
עשית קקי מושי!!
ועכשיו קושקושי -
בוא נחליף חיתול!
ועוד באותו נושא:
תמר ושלומית יושבות אצלנו על הספה בסלון ומחזיקות את נושי.
תמר עסוקה בלספר לנו משהו, ואיכשהו מצליחה לפספס נפיחת אחוריים קולנית במיוחד שהפספוס
משחרר בלי בושה.
שלומית (מזועזעת): וואו, איזה פלוץ!
תמר (נעלבת בשם נושי): למה, מסכן, הוא לא עשה כלום!
שלומית (בפרצוף תמים): אה, זאת היית את?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
