לרוחצים בים

ביום שבו עזבנו את בית החולים ועברנו למלונית אנדראה איבד את טבעת הנישואין שלו. הוא נכנס לחדר ההנקה שבו ישבתי עם תמר שבדיוק הגיעה לבקר והראה לי בפנים אבלות את היד הריקה. הלב שלי החסיר פעימה, בעיקר בגלל שאני יודעת כמה חשובה לו הטבעת. גם אני מאד אוהבת את הטבעת שלי, אבל היא מציקה לי על האצבע ואני בדרך כלל לא עונדת אותה. אנדראה, לעומתי, מסיר את שלו לעיתים נדירות. והוא ממש לא הצליח לשחזר איפה הוא הוריד אותה בפעם האחרונה. ככה זה כשלא ישנים מיום רביעי (שבו ירדו המים) ועד יום ראשון, כמעט ברצף.

תמר התגייסה מיד לחיפושים. הם סרקו כל סנטימטר בחדר המלון שלנו, ניגשו למחלקת היולדות, לחדרי הלידה, למודיעין של ביה"ח, אבל כלום. לא הייתה טבעת. אני בנתיים ניגשתי לאחראי על החדרניות, לתינוקייה, לקבלה ולהנהלת המלון והשארתי את הטלפון שלנו לכולם למקרה שימצאו אותה אחרי שנעזוב.

אנדראה היה מבואס בטירוף. האמת שלי זה דווקא פחות הציק, כי פילוסופיית החיים שלי (בעיקר בשנה וחצי האחרונות) אומרת שחפצים זה לא משהו ששווה כאבי לב גדולים מדי. כל עוד אנחנו בריאים ויש תינוק בריא ושלם ואנחנו בסדר – כמעט כל מה שחומרי יכול מצידי להתאדות. אבל היה משהו מאד מציק בעיתוי שבו נעלמה הטבעת. כאילו ברגע שבו יצאנו מבית החולים עם תינוק, נגזר דינה של הזוגיות שלנו ללכת פייפן. כאילו רוצים לסמל לנו שאפשר לומר שלום ולא להתראות ליחסים בינינו כפי שהכרנו אותם, כי עכשיו, כשהגיע תינוק, אין דרך לברוח מהידרדרות, הזנחה הדדית, הליכה מדכי אל דכי, וסיום כאורחי כבוד של סופר נני או תוכנית אחרת לטיפול ביחסים כושלים. והסימבול הזה די ביאס אותי.

למרות זאת – ואולי דווקא בגלל זה – הייתה לי תחושה חזקה שנמצא את הטבעת. תמר הציעה לנו, בהתאם למסורת מרוקאית כלשהי, להפוך כוס ולהשאיר אותה הפוכה על פיה. הפכתי, מה יכול להיות. אבל הטבעת לא נמצאה. עזבנו את המלונית בלב קצת כבד, כי בדיוק כשיצאנו מהחדר נכנסה החדרנית, ולמרות שהסברתי גם לה את המצב, כבר ראיתי בעיני רוחי איך היא שואבת את הטבעת בשואב האבק הגדול שהיא גררה אחריה אל החדר.

שלושה ימים אחר כך אנדראה ואני חגגנו שש שנים ביחד (הייתם מאמינים?). אני התחלתי לחשוב על קנייה של טבעת חדשה בשבילו לכבוד האירוע, אבל למי היה זמן לזוז, הרי דניאל עוד אפילו לא היה בן שבוע. כדי לציין את המאורע, החלטנו לצאת לסיבוב בשמש עם דניאל. אבל פתאום שמתי לב שאין לי מה ללבוש, כי היינו כל כך עסוקים ועייפים, שלא הספקנו לפרק את החבילות מבית החולים ולשים מכונת כביסה, ומלאי הבגדים שלקחנו איתנו לירושלים היה בכל זאת מוגבל. רוקנתי את כל השקיות והתיקים, וכשהגעתי למזוודה האחרונה ראיתי בתחתית שלה חפץ עגול ומוזהב. הטבעת חזרה אלינו.

אז הלכתי לסלון, כרעתי ברך ליד הכורסה של אנדראה והצעתי לו להתחתן איתי. לקח לו שנייה להבין, אבל לשמחתי הרבה, בדיוק שש שנים אחרי שנפגשנו לראשונה, אחרי כל מה שעברנו יחד וכל החסרונות והפאקים שלי שהוא כבר מכיר כל כך טוב - הוא בכל זאת חייך והסכים...