הפוסט האחרון שפרסמתי פה נכתב בנובמבר 2007, בדיוק לפני שלוש
שנים. מאז שחזרנו לארץ הפסקתי לעדכן, כי הבלוג הזה נועד לשמור על קשר עם החברים
הקרובים בזמן ששהינו בהולנד, משהו שהחליף את המכתבים הקבוצתיים ששלחתי כשגרנו באיטליה.
הוא הפך קצת פחות רלוונטי ברגע שהתמקמנו שוב בתל אביב.
שלוש שנים אחרי, והחיים כל כך שונים. הדירה הריקה שמופיעה
בתמונה האחרונה שפורסמה בבלוג התמלאה בינתיים והפכה לבית תל אביבי צעיר ונעים, אנדראה
ואני הספקנו להתחתן שלוש פעמים בחתונות כיפיות לאללה בקפריסין, באיטליה ובישראל, ואז
פקד אותנו אסון נורא כשאמא שלי הלכה מאיתנו.
בנובמבר הזה, שנה ושבעה חודשים לאחר שהשארתי את היקר לי מכל
במחלקה האונקולוגית של הדסה עין כרם, יצאתי מבניין אחר באותה הדסה עם תינוקי קטן,
חדש דנדש, שכבר הספיק להפוך יקר לאין שיעור עבורנו.
ואני כבר רואה שיש לי המון מה לספר לכם עליו, ושנשאר לי מעט
מאד זמן לקשקושים בטלפון. אז אולי ננסה את פתרון הבלוג, שעבד יופי כשהייתי רחוקה!
הנה כמה שטויות קטנות מהימים הראשונים, לרגל יום הולדת חודש לדניאל...
המלונית של עין כרם
סוף השבוע שבו ילדתי היה אחד העמוסים שנרשמו אי פעם בחדר הלידה
של הדסה עין כרם. בשלבי השיא שלו נשים ילדו בחדר הקבלה, במקלחת ואפילו במסדרון
(!! 
), ובסופו נסגר חדר הלידה ויולדות שמצבן דחוף נשלחו באמבולנס לבתי חולים אחרים.
למזלי, אני עצמי ילדתי בדיוק כשהיו כמה שעות של הפוגה.
ולמזלי גם הייתה שם קרן...
העומס בחדרי הלידה השפיע כמובן גם על מחלקת היולדות, שנאלצה
לאחסן נשים אחרי לידה במסדרונות. למרבה הסבבה, במצב כזה ישנה אפשרות לשלוח יולדות
למלונית של הדסה. וכך מצאנו את עצמנו, אנדראה ואני, מפונים מהחדר במחלקת היולדות ונשלחים
על חשבון הדסה להמשך פעילות במלונית עם נוף קסום!
המעבר הצריך אריזה מאסיבית, כי אחרי סופ"ש של ביקורי
חברים ומשפחה כבר היה לנו המון ציוד. הבעיה הייתה שבכל פעם שזזנו מנקודה לנקודה כמעט
שכחנו את החבילה החשובה ביותר, שאליה עוד לא הצלחנו להתרגל... וכך זה נשמע בערך:
"אנדראה, לא איבדנו כלום? אמורות להיות לנו 9 חבילות בסך
הכל. שיט! ואיפה שמנו עכשיו את הילד?!"
בתינוקיה של המלונית נאמר לי שבמהלך הבוקר תתקיים סדנת הנקה.
איזה יופי! הדרכה קבוצתית! אחרי שלושה ימים מתישים של הנקה ללא חלב (למי שעוד לא
ילדה – החלב מתחיל לזרום רק אחרי שלושה ימים בערך) הייתי מרוצה מאד מהאפשרות לקבל
הדרכה, והתחלתי לעשות הכנות: לבשתי את מיטב מחלצותיי (המכנסיים של החודש החמישי
להריון כבר עלו עליי!!), לקחתי את המשקפיים למקרה שאשב רחוק ממצגת השקופיות (מי
יודע כמה גדול חדר הישיבות של המלונית), האכלתי את דניאל במטרנה כדי שאוכל לשים אותו
בתינוקייה ולהתרכז בדברי המרצה וקניתי לי בארומה קפה הפוך טייק אווי. כל כך
התלהבתי שאפילו הקדמתי בכמה דקות, בטוחה שאהיה הראשונה שמגיעה להרצאה. וככה, עם
הפוך ביד ומשקפי שמש על הראש, נכנסתי לי ל"חדר הישיבות" ו... החוורתי
מיד.
בחדרון קטנטן, על כורסאות גדולות, ישבו 5-6 נשים בפיג'מות
וניסו במרץ להאכיל את התינוקות שבחיקן. נו כמובן, סתומה שכמוני. סדנת הנקה היא לא בדיוק
מצגת שקופיות. בשביל סדנת הנקה צריך... תינוק.
והקפה? נו, די מיותר...
לדניאל כבר יש יכולת בליסה מעוררת כבוד (טפו, טפו, חמסה חמסה
שום בצל!). אחרי כל פעם שהוא מרביץ ארוחה טובה הוא נרדם על הבקבוק ו... אין עם מי
לדבר. במצב כזה, כשמשכיבים אותו על הגב הוא נזרק עם שתי הידיים לצדי הראש, נרדם
ולא זז לאיזה שעתיים-שלוש. אני קוראת לזה "מצב חתול מסטול", כי יש לו שפת
גוף של חתלתול פיצפון והתנהגות מביכה של שיכורים. קצת מזכיר את איך שאמא שלו נראית
אחרי שתי בירות... או כמו שאמר לי חברי הטוב בתקופה שבה גרתי בוונציה וניסיתי את כוחי
בשתייה: "מה שיפה בך זה שאת משתכרת מהר, לא צריך לבזבז עלייך המון כסף. את מה
שנקרא - 'בחורה זולה' ".
שלוש בלילה. דניאל נרדם לא מזמן. אני נכנסת לחדר להסתכל על
הפלא ולראות מה שלומו, ומגלה שהילדון ישן לו בנחת אין קץ, רגוע ושליו כמו באגדות.
תחושת אושר מציפה אותי, איזה תינוקון חמוד ומושלם ו... רגע, הוא ממש שליו,
אשכרה לא זז. אולי צריך להתקרב קצת, לראות שהוא בסדר, מינימום של אחריות הורית זה לשמוע נשימות. מתקרבת. לא שומעת כלום. אולי
הוא שליו מדי? אולי הוא בכלל לא נושם? אני מכחכחת בגרוני. שום דבר, הילד לא
מגיב (טוב, הוא ישן...). אני נלחצת. מתקרבת שוב, קוראת בשמו. הפיצפון לא נע ולא
זע. עכשיו אני כבר בהיסטריה. אין מנוס, צריך לחקור את העניין לעומק. אני מכוונת את
פניי אל פניו ו... נושפת אוויר ישר אל תוך פרצופו. הקטנטן שלי נבהל, מתכווץ,
מתעורר ומתחיל לצרוח.
אני קורנת מאושר.
הילד נושם. עכשיו רק צריך להרדים אותו איכשהו...
אני מאד משתדלת לדבר עם דניאל, לשיר לו טקסטים בחרוזים שאני מחברת
בהתאם לסיטואציה ולהסביר לו כל דבר שאנחנו עושים. נראה לי שזה חשוב להתפתחות שלו
ולקשר בינינו. אבל השבוע הגעתי למסקנה שלפעמים עדיף גם קצת לסתום את הפה. זה קרה
אחרי שמתוך עייפות של ארבע בבוקר, בעודי מחליפה לו חיתול עמוס קקי ומנקה היטב את כל הג'יפה
במגבונים לחים, מצאתי את עצמי מזמרת לו: "הבה ונמצא / את הליכלוך שמסתתר /
מתחת לביצה..."
למי שלא עודכן: אצלנו נפתחה רישמית עונת הביקורים. אתם מוזמנים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
