בחיים שלי לא הרגשתי כלכך תלויה במישהו, בחיי.
אנלא יכולה יותר לראות תמונות שלו כי הלב שלי מתכווץ ושק הדמעות עושה מה בא לו.
לא יכולה גם לראות אותו יותר בבצפר כי אנחנו לא מדברים וזה עושה לי יותר רע.
תודה לאל שאני לא נוהגת לבכות ליד אנשים כמו נקבה מפגרת, אחרת כבר מזמן הייתי בוכה את עצמי למוות.
תודה לאל שכשאני עצובה אני מתנהגת בדיוק להפך. כאילו יש לי מין מנגנון כזה, כמו כדורים נגד דיכאון. לא רק שאני לא נראית מדוכאת, או מתנהגת ככה, אני גם בהיי לא נורמאלי, אושר עילאי, מרחפת מחייכת חיוך נצחי ושרויה בהתקף היפראקטיביות מתמשך וכמעט בלתי נסבל, אפילו שאני נהנת ממנו.
יותר מדי הודיתי פה לאל נראה לי.. אני יודעת שהוא לא אמור לסדר לי את החיים, אבל לעזאזל, לפחות שיעזור קצת. שינקוף איזו אצבע, מה יש?
אבל בתכלס, באמת תודה לו.
בזמן האחרון שמתי לב שאני שמחה שמחת יתר, וממש אוהבת את כל מה שיש לי ואת המציאות שאני חיה בה. טוב, לפחות את חלקה. יוצא לי להסתכל בחלון ופתאום להתקע עם המבט על השכונה שלי. המנורות שהעירייה דחפה לפה התבררו כרעיון מוצלח, אפילו שאחת מהן מול החלון שלי ובהתחלה היה ממש בא לי לתקוע למישהו שם נורה בתחת. בסך הכל הן עושות את השכונה ממש יפה, בעיקר בגשם. בתקופת הגשם האחרונה הייתי בוהה שעות בחלון, רק כי הטיפות שנטפו על המנורה הביאו לי אושר. כמו בסרטים. גם החזית, הצד של הגינה, מקסים פשוט. השכונה שלי יפה. כמה שאני אוהבת אותה.
גם סתם כשאני מגיחה לאיזה כמה שניות מהחדר, שזה לכשעצמו דבר מאד נדיר וסביר להניח שזה סתם טיולון למקרר או כדי לקחת כריות, יוצא לי להעיף מבט על הבית שלי. כמה שאני אוהבת אותו.
וכשאני הולכת להגיד לאחי לילה טוב, לפני שאני נכנסת למיטה לראות שנות ה70 עונה ראשונה, ומסתכלת עליו ישן, הפנים שלו כל כך מלאכיות ותמימות, פנים של מישהו שלא יודע כלום על העולם, על כמה שהוא אכזר ועל מה מצפה לו בהמשך החיים. פנים של מישהו שעדיין לא התאהב, ולא התאכזב, ולא נחל כישלון או הצלחה משמעותיים, שעוד לא ידע חברות אמת מהי, שעוד לא טעם אושר וכאב אמיתיים. כמה שאני אוהבת את הילד הזה.
הכי הרבה אני בוהה בחדר שלי. חדר של נסיכה. תוהה אם הוא מתאים לי בכלל. בנאדם כמוני יכול לחיות גם עם צבי הנינג'ה בביוב ולהנות מזה. בעצם מאורת סמים בלונדון יכולה להתאים לי יותר. אבל אני בכל זאת אוהבת אותו. את העובדה שכולו צבוע סגול -הצבע שלי. צבע סגולה, צבע המזל שלי. ואת הפרחים שתלויים לי על הווילון שמזכירים לי מקום טרופי נהדר רחוק ומתוק, ואת כל שטויות הסקט והגלישה שיש לי בחדר. כן, הגעתי למסקנה, אין מישהו שהחדר הזה יתאים לו יותר מלי. ג'י, כמה אני אוהבת אותו.
ואני אוהבת את ההורים שלי. אפילו שלפעמים בא לי שהקן המשפחתי החמים הזה יתפרק וכל אחד ילך סופסוף לדרכו כי אנחנו אנשים דומים מדי בכדי לגור ביחד. לפעמים הכל פה כל כך חונק שלא אכפת לי לזרוק את כל החיים לזבל, העיקר שיהיה טוב באותו רגע. לפעמים יש כאן יותר מדי צעקות שבא לי להעמיד רמקול ענקי באמצע הבית, לשים דיסק של צ'ילדרן, ולהראות להם איך צעקות אמיתיות אמורות להיות. בקצב. אבל אני אוהבת אותם. כמה שאני אוהבת אותם.
אני מתה על הרגעים האלה שפתאום יש לי מין הארה, רגע של הערכה, רגע של הפנמה שכל מה שיש לי - יכל באותו משקל גם לא להיות לי.
רגעים כאלה מזכירים לי שאני צריכה להפסיק להתבכיין בכי לא נחוץ על כל מיני שטויות. כאילו, היי, זה לא חדש שהחיים הם שיטינג אחד ענק. פשוט לוקח זמן להתרגל לזה.. אפילו אחרי 18 שנה.
אה, היום קיבלנו תעודות ואני שמח לבשר שעדיין יש לי עתיד. נראה לי שמכאן העתיד שלי יכול רק להתוורד, משורש ורוד, כי בד"כ במחצית השניה אני משתפרת פלאים. מצחיק איך התעודה שלי לא השתנתה מאז כיתה י' או ט', ולעומת זאת השטויות שאני עושה והלימודים שאני לא עושה רק גדלים משנה לשנה.
האדישות לא מפסיקה להפתיע, והיא מעולם לא היתה חברה כל כך קרובה שלי כמו השנה. אבל למי אכפת, לעזאזל, למי אכפת.
לא יודעת למה נדלקתי כלכך על השיר הזה..
אולי כי הוא מזכיר לי את המצב הקיים שלי
http://www.youtube.com/watch?v=KWZ4D-0W0FM
^
מזה הפין הזה? כבר אי אפשר לשים קישורים עם טקסט נורמאלי בעריכה משוכללת?
שנים לא הייתי בישרא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
