http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618heCopyright 2026 שרל פלומייה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=12936034<div align="right" dir="rtl">ממש כמו שאומרים... לחיות בבועה. שמתי את החיים שלי על פאוס למשך שנתיים וחצי או משהו כזה. מיוני 2009 ליתר דיוק. חודשיים לפני הגיוס. התמסרתי כולי למסגרת תובענית ורצינית בה כולם דואגים להשאר חמורי סבר ופנים. מסרתי את גורלי למדינה ולאנשיה. וזהו. עבר. עוד פרק בחיים שקולף באיטיות והתענות משהו מגבי. עכשיו חזרתי לחיים. חודש אחרי השחרור אתה פשוט נפלט לאי שם. כמו ליפול לחלל. אתה פשוט משוחרר, מהכל, אין מסגרת, אין משהו שתופס אותך, לא מחויב לכלום, שט, מרחף, נח על זרי הדפנה יש שיגידו. אתה שיכור מהריחות הממושכים של הבית והרחוב שלאנהגת לבלותבו כלכך הרבה זמן רצוף בשלוש שנים האחרונות, מסנוור מהעצים הירוקים שלא נהגת לראות כלכך הרבה כשטחנת שמירות במדבר הצחיח, למרות שאם התמזל מזלך ונפלת לטחון שמירות בצפון - אז אתה מסנוור מהכבישים ומהספסלים והמנורות רחובוהמציווילזציה שנגלית לפניך, ולפתע אתה מרגיש שייך לה. חלק ממנה. ההוא שהחיילים אומרים עליו "איזה כייף לו, מקנאים", ההוא שהחיילים קוראים לו "אות חיים". אתה פתאום מפסיק לסבול מבעיות קיבה, כי אתה אוכל כל יום את האוכל של אמא, ונגנב מזה שאתה רואה אותה כל יום. א</div>Wed, 14 Dec 2011 13:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (שרל פלומייה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=12936034http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=384618&blog=12936034http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10950715<div align="right" dir="rtl">לאדעת לאדעת. באמאשלי שלא. באלי רק לחזור לפעם. קיבינימאט.לא צריכה אתהרישיון, לא רוצה את הצבא, לאאכפת לי שנשארו רק שתי בגרויות, אני מעדיפה לחזור לפעםולאבד את כל אלה. ואז להגיע למצב שלי שוב ולחזור לפעם שוב. לא שרע לי עכשיו, אבל פעם... פעם היה לי טוב ולא הערכתי את זה. אני רוצה לחזור לשם ולהעריך את המצב מחדש. לא שאני לא מעריכה את המצב של עכשיו, אבל אני מרגישה חייבת למצב של פעם. על היחס המשפיל שנתתי לו. לא שאני לאנהנת מהחיים עכשיו,אבל פעם לא שמתי לב שאני נהנת מהחיים בדרך שבה אני רוצה. פעם כשהייתיקטנה ודפוקה ועושה שטויות וחוזרת הביתה עםמתכותעל הפרצוף ויוצאת מהבית עם מתכות בחגורה ועל הידיים וקולרים של פריקים משוגעים. פעם כשידעתי לחיות, שהעזתי לנסות, שלא פחדתי מכלום, שהייתי טיפשה ותמימה. פעם כשהתלהבתי מלנסות סיגריה, כשהתלהבתי מלשתות אלכוהול, כשהתלהבתי מכל צעד חדש שעשיתי. כשהייתי צמאה ללמוד, כשהייתי סקרנית, כשרציתי כבר לפרוץ גבולות. כשהייתי עושה שטויות וזה היה לגיטימי. פעם כשלא שמתי זין על מה שההורים אומרים, שרציתי קעקוע של sk8 is gr8, כשעמדתי בחלון ב7 ועשרים בערב לצלילי פיונרל פור א פרי</div>Thu, 11 Jun 2009 20:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (שרל פלומייה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10950715http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=384618&blog=10950715http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10822040<div align="right" dir="rtl">הלוואי שמישהו יסביר לי פעם אחת ולתמיד מה זאת אהבה, אולי גםיבהיר לי איך מרגישים כשאוהבים. הלוואי שהיו מלמדים את זה באוניברסיטאות ובמכללות, והלוואי שאם אי פעםזה אכן יהיה מקצועאזזה לאיהיה מהמקצועותהנשגבים עילאיים האלה, שרק אנשים אינטלקטואלים עם תעודת בגרות מלאה, 90 פלוס במתמטיקה ומשקפייםיכולים להתקבל אליהם. המקצוע הזה צריך להיות פתוח לכל. גם לכישלונר הגדול ביותר. כי אהבה תתקיף כל אחד בסופו של דבר. יתר על כן, לדעתיבנוסף לאופציה של דוקטורט באהבה, צריך גם להעביר קורסים חינמיים. ללמד את כולם. להפיץ את התורה. להזהיר אותם. אולי גם לחלק עלוני הסברה כאלה שיסיימו את חייהם בלהיות תלויים על איזה לוח מודעות בכל בית, או על המקרר. ככה כולם ידעו איךלהתגונן בשעת צרה ואיך להתנהג. והכי חשוב- כל אחד יידע תוך כמה זמן להריץ את הלב שלו למקלט, כדי שלא יפגע מהקסאם הענק והאכזרי ביותר שעומד לנחות עליו. ככה אוליגם הייתי יודעתלעשות החלטות נבונות ולהכניס כל אדם שנמצא בתוך חיי לקטגוריה המתאימה לו. ככה אולי הייתי יודעת לעשות החלטות. בשבועות האחרונים כל יום זורק אותי למקום אחר. מצברוח עם לופים שלא יביישו רכב</div>Wed, 06 May 2009 02:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (שרל פלומייה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10822040http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=384618&blog=10822040http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10619694<div align="right" dir="rtl">אנילעולם לא באמת אשכח אותך.</div>Wed, 11 Mar 2009 00:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (שרל פלומייה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10619694http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=384618&blog=10619694http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10566006<div align="right" dir="rtl">היה לנו טוב, טוב מדי. כנראה הרגשנו עילאיים, לא אנושיים.. על-אנושיים. זלזלנו בבריאות, בחיים, ביכולת לנשום, לראות, לגעת, להריח, לחייך, לצחוק, לבכות, לשמוע, להאזין, להקשיב, להבין.להרגיש. הכל היה כלכך מובן מאליו. לא חשבנו שברגע אחד כל מה שבנינו במשך שנים יכול לקרוס, ליפול ולהתפרק. ניסיון להחזיק בשלמותו משהו סדוק, לתת את כל האנרגיות בשביל משהו שעתיד להשבר ממילא. ואתה יודע שזה בכל מקרה יקרה בסוף..אבל אתה לא מרפה, בכל זאת לא מרפה. לא מוכן להשלים עם העובדה, לא מוכן להכנע לגורל. מאכיל את עצמך בשקרים עצמיים שעוד יש מה לעשות, שיש פתרון. שאפשר לתקן את זה, שאפשר להחזיר הכל לקדמותו. מה יותר חזק? המודע או התת מודע? אולי תצליח להדביק את הרסיסים שיישברו, אבל הסדקים.. הסדקים נצחיים יישארו, כמו צלקות. פצעים שלעולם לא יגלידו. חריטות עמוקות שיעידו על כל מה שעברנו, חתכי-ענק עם דם בלתי נראה שישברו כל לב שעדיין שלם, רק מעצם המראה העגום. האמנם ניתן למנוע את המצב? לרפא יבלות? יש תמימים הסבורים כך. עם הזמן הם יבינו את האמת הכאובה, ימים יגידו שהשקפת העולם שלהם פגומה אולי, אופטימית אולי, אך בוודאי תמימה.</div>Mon, 23 Feb 2009 13:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (שרל פלומייה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10566006http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=384618&blog=10566006http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10478741<div align="right" dir="rtl">בא לי.. בא לי לא להיות פה. בא לי להיעלם. כלכך כלכך... לא להיעלם מהעולם. רק מהנקודה הזו בחיים שבה אני נמצאת. סרטים במלאן קולות, וצלילים בכל כך הרבה צבעים עוברים במוחי מדי יום ביומו. לא יודעת איפה אני עומדת.. מה אני בכלל? השלב שבו לחשוב על העתיד זה כבר הכרחי, כי העתיד עוד שנייה כבר פה. העתיד שכולם דיברו עליו מאז שנולדתי. פתאום המחשבות האלה לא מרפות. אם עד עכשיו הצלחתי להדחיק אותן לפינה אפלה בראש, עכשיו הם אלה שמצליחים להדחיק אותי לאיזושהי פינה חשוכה בתוך עצמי.חשבתי שגיבוש הזהות אמור להסתיים כבר בגילי המופלג.. חשבתי שזהו, האישיות שלי נבנתה, הכל התחבר למקום המתאים לו, המשחק נגמר. פתאום הזמן, שהיה עדעכשיו מצרך שהיה לי בשפע, הפך להיות האויב הכי גדול שלי. מחנק. רגשות אמביוולנטים. אני שונאת אותו ואוהבת בו זמנית. מרגישה שהזמן שלי נגמר, אבל מצד שני מרגישה שעוד יש לי בשפע. רוצה שהוא ייגמר כבר כדי שאני אוכל לקחת נשימה ולנוח מכל המרוץ הזה, אבל מצד שני רוצה עוד כמה רגעים לשמור בצד. ליתר ביטחון. מפחדת לבזבז אותו על כלום, כי הוא יקר מדי בשביל אנשים חסרי תכלית כמוני.זמן. מה זה בכלל זמן? מי קבע את כל ה</div>Sat, 31 Jan 2009 02:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (שרל פלומייה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10478741http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=384618&blog=10478741http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10449441<div align="right" dir="rtl">העולם התחרפן קשות. כל מי שמסביבי יצא מדעתו,לעזאזל. והמצב שלי.. המצב שלי סתם מתדרדר. מיום ליום אני מבינה יותר ויותרשיקח לי המון זמן לצאת מזה לגמריי, אם בכלל. נמאס לי מעצם הקיום הרעוע הזה ומעצם חוסר התכלית שלי. נמאס לי שמהסתכלות אחת בעיניים שלי רואים הכל. את כל הרגשות, את כל המחשבות, את נבכי הנפש המעצבנים האלה, הסבך הנוראי והמאיים הזה שההתחלה שלו נורא ברורה, אבל אין לו סוף. נמאס לי מהחלומות שלא מרפים ממני... ללכת לאיבוד:לפי האמונה הרווחת סממן לתסכולים ומבוכה שנובעים מחיי האהבה או העסקים. (dreams.co.il) מתפללת לעוד הזדמנות אחת. רק עוד אחת.. אין לי מה להגיד יותר מזה. 1.לעשן. 2. לשתות אלכוהול. 3. להתנשק עם בן. 4. להתנשק עם בת. 5. לשכב עם בן. 6. לשכב עם בת. 7. לישון עם בן. 8. מערכת יחסים של יותר מחצי שנה. 9. להתחיל עם בן. 10. לישון ערומה בקיץ. 11. לישון ערומה בחורף. 12. לא להתקלח שבוע. 13. לשקר. 14. לאהוב בן. 15. לאהוב בת. 16. לישון באוהל עם בת. 17. לישון בחוץ על הספסל <P ali</div>Fri, 23 Jan 2009 14:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (שרל פלומייה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10449441http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=384618&blog=10449441http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10421689<div align="right" dir="rtl">בחיים שלי לא הרגשתי כלכך תלויה במישהו, בחיי. אנלא יכולה יותר לראות תמונות שלו כי הלב שלי מתכווץ ושק הדמעות עושה מה בא לו. לא יכולה גם לראות אותו יותר בבצפר כי אנחנו לא מדברים וזה עושה לי יותר רע. תודה לאל שאני לא נוהגת לבכות ליד אנשים כמו נקבה מפגרת, אחרת כבר מזמן הייתי בוכה את עצמי למוות. תודה לאל שכשאני עצובה אני מתנהגת בדיוק להפך. כאילו יש לי מין מנגנון כזה, כמו כדורים נגד דיכאון.לא רק שאני לא נראית מדוכאת, או מתנהגת ככה, אני גם בהיי לא נורמאלי, אושר עילאי, מרחפת מחייכת חיוך נצחיושרויה בהתקף היפראקטיביות מתמשך וכמעט בלתי נסבל, אפילו שאני נהנת ממנו. יותר מדי הודיתי פה לאל נראה לי.. אני יודעת שהוא לא אמור לסדר לי את החיים, אבל לעזאזל, לפחות שיעזור קצת. שינקוף איזו אצבע, מה יש? אבל בתכלס, באמת תודה לו. בזמן האחרון שמתי לב שאני שמחה שמחת יתר, וממש אוהבת אתכל מה שיש לי ואת המציאות שאני חיה בה. טוב, לפחות את חלקה. יוצא לי להסתכל בחלון ופתאום להתקע עם המבט על השכונה שלי.המנורות שהעירייהדחפה לפההתבררו כרעיון מוצלח,אפילו שאחת מהן מול החלון שלי ובהתחלה היה ממש בא לי לתקוע למישהו ש</div>Fri, 16 Jan 2009 02:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (שרל פלומייה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10421689http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=384618&blog=10421689http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10401618<div align="right" dir="rtl">ישרא כלכך גיי. ואני לא יודעת למה אני עוד כותבת בפאקינג בלוג הנידח הזה בכלל, אבל שיהיה. סביר להניח שזה בגלל הגודש הבלתי נסבל שיש לי על הלב הלא קיים שלי, שפשוט גוער בי לפרוק את עצמו סוףסוף. השבוע שעבר היה השבוע הכי נורא בחיי. לא היה אפילו תחום חיים אחד שהיה טוב. החיים האישיים, המלחמה ועצם העובדה שכל כמה ימים גיליתי על עוד מישהוקרוב שהלך להגן על הבית שלנו בדרום, הלימודים, והמצב הפיזי. הגעתי למסקנה שלא משנה עם איזה יצור אני אהיה בקטע, כל עוד הוא יהיה זכר זה יגמר על הפנים. אנשים פשוט לא מפסיקים לצאת איתי שמוקים, ואני לא מבינה מה כבר חטאתי. הגעתי גם למסקנה שיש לי לב. לראשונה בחיי. בחיים לא חשבתי שאני אפול לסערת רגשות שכזו, ועוד בגלל איזה אסהול שכזה. בחיים לא חשבתי שאני אשב ואכתוב מכתב לבן אנוש בעל מקל טימטום, כמו נקבה טובה ורגשנית. הלב שלי לא מיועד לרגשות.לא מיועד. אני צריכה להחזיר את כל הרגשות למקום שממנו הרגשתי עד עכשיו. מקום נעים,חמים ושמח שלא יכול להתאכזב לעולם, או לחילופיןפשוט להקפיא את הלב שלי בחזרה, אחרי שהוא סבל מהפשרה מרושלת במשך חודשיים שלמים.. איך נתתי לו להגיע למצב צביר</div>Sat, 10 Jan 2009 17:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (שרל פלומייה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=10401618http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=384618&blog=10401618http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=9996967<div align="right" dir="rtl"> העולם רע. מלא ברשע. באכזריות. כולם אינטרסנטים. אף אחד לא באמת דואג לך. כולם דואגים לעצמם. כולם אגואיסטים. אי אפשר לסמוך על אף אחד. העולם צבוע. אף אחד לא באמת חושב שאתה נפלא כמו שהוא מראה לך. העולם מוליך שולל. כולם בוגדניים. העולם תוקע סכין בגב. העולם אוהב לאכול. העולם רעב. לילדים באפריקה אין אוכל. העולם חומרני. כולם רודפים אחר הכסף. רודפי בצע. רודפים אחר החלום האמריקאי. לוקחי שוחד. בועטים באושר ושועטים לעושר. מבזבזים בריאות בשביל כסף לתרופות. כולם גנבים. אי אפשר לסמוך על אף אחד. העולם מלוכלך. לאף אחד לא באמת אכפת מתחנת הכוח בחדרה. לאף אחד לא באמת אכפת מחיות ים שעומדות להכחד. לאף אחד לא באמת אכפת מענן הפיח שמעיב על תל אביב. העולם מלא בטינה. ילדים נהרגים בשטחים. ילדים נהרגים בעירק. העולם מלא מלחמות. שנאת חינם. התנצחות. כל אחד חושב שהוא יודע. אי אפשר לסמוך על אף אחד. העולם יפה. אבל ונציה שוקעת, ואנטרטיקה נמסה, והיערות של קליפורניה עולים באש. העולם מכוער. כולם רוצחים. כולם דוקרים. כולם מאיימים. כולם חוטפים. כולם פוצעים. כולם אונסים. כולם מקללים. כולם מגדפים. כולם מכפישים</div>Tue, 07 Oct 2008 14:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (שרל פלומייה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=384618&blogcode=9996967http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=384618&blog=9996967