בא לי.. בא לי לא להיות פה. בא לי להיעלם. כלכך כלכך...
לא להיעלם מהעולם. רק מהנקודה הזו בחיים שבה אני נמצאת. סרטים במלאן קולות, וצלילים בכל כך הרבה צבעים עוברים במוחי מדי יום ביומו. לא יודעת איפה אני עומדת.. מה אני בכלל? השלב שבו לחשוב על העתיד זה כבר הכרחי, כי העתיד עוד שנייה כבר פה. העתיד שכולם דיברו עליו מאז שנולדתי. פתאום המחשבות האלה לא מרפות. אם עד עכשיו הצלחתי להדחיק אותן לפינה אפלה בראש, עכשיו הם אלה שמצליחים להדחיק אותי לאיזושהי פינה חשוכה בתוך עצמי.
חשבתי שגיבוש הזהות אמור להסתיים כבר בגילי המופלג.. חשבתי שזהו, האישיות שלי נבנתה, הכל התחבר למקום המתאים לו, המשחק נגמר.
פתאום הזמן, שהיה עד עכשיו מצרך שהיה לי בשפע, הפך להיות האויב הכי גדול שלי. מחנק. רגשות אמביוולנטים. אני שונאת אותו ואוהבת בו זמנית. מרגישה שהזמן שלי נגמר, אבל מצד שני מרגישה שעוד יש לי בשפע. רוצה שהוא ייגמר כבר כדי שאני אוכל לקחת נשימה ולנוח מכל המרוץ הזה, אבל מצד שני רוצה עוד כמה רגעים לשמור בצד. ליתר ביטחון. מפחדת לבזבז אותו על כלום, כי הוא יקר מדי בשביל אנשים חסרי תכלית כמוני.
זמן. מה זה בכלל זמן? מי קבע את כל החוקים האלה שכולנו משחקים לפיהם? מי קבע שדקה היא שישים שניות? ששעה היא שישים דקות? למה אי אפשר לערער ולשנות חוקים?
ומי דה פאק יכול לענות לי על כל זה?
פתאום אני מרגישה שההווה לא כל כך חשוב כמו פעם ושכל האנרגיות מופנות כלפיי העתיד. איזו הזנחה נוראית מצידי. אני מרגישה שאני חייבת להתחיל לטפח אותו.. כי הזמן שלי בהווה הולך ואוזל, הזמן שהוקצב לי נמצא אצלי כעת בכפות הידיים ולאט לאט מתפורר לי ונושר מבין האצבעות. ההווה האהוב שלי.
עוד מעט אני כבר לא אהיה אותה האור שהייתי עד עכשיו, שאני עכשיו, שאני בהווה.
אבל הזמן בשלו. הוא לא מתייחס לרצונות שלנו. ספטמבראוקטוברנובמברדצמברינואר ובום אנחנו בפברואר שוב. בדיוק כמו שנה שעברה. הוא לא מתחשב הוא פשוט רץ, דוהר, טס.
עוד חודשיים השיגרה עומדת להשתנות לנצח.. אולי זאת הסיבה שאני כועסת כלכך על הזמן. עוד חודשיים אין יותר בצפר. לא עוד.
כמה שהייתי רוצה עוד שנה באותה שיגרה מתוקה ונינוחה.. חצי שנה..אולי חודשיים... למה לא?
הבצפר של החיים מפחיד אותי מדי.
הנה עוד שישי מבוזבז שבו אני יושבת בחדר עם מזגן חמים וכותבת פוסט במקום להשתולל באיזה פאב כמו טינאייג' מופרעת טיפוסית. נראה לי נכון להשאר בבית אחרי שכל היום בקושי יכולתי לזוז מטר מהמיטה, וגם כי היה המנסרים מטקסס בערוץ הסרטים.. ומעצם היותי מעריצה מושבעת של סרטי אימה לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר על כך אפילו שראיתי את זה כבר 3246524 פעם. באומדן,כמובן.
החלטתי להיכנע לגורל ולוותר על כל מה שהוא כבר הרס ממילא. לא אלחם יותר על דברים שאני לא יכולה להשיג. זוהי הצהרה.
בזמן הקרוב איאלץ להתנזר מכל סרט סמוצ'י מתוק, מכל שיר ורוד רומנטי, ומכל פארק שיש לו פוטנציאל להכיל זוגות שיושבים על שפת אגם ומתחבקים.
כנראה שזה לא הגורל שלנו סאנשיין..ואולי ידעתי את זה מראש.
"שום דבר לא נמשך לנצח. אהבה תמיד נגמרת בסופו של דבר. תמיד צד אחד יאהב יותר מהשני..
וגם אם יש תקופות טובות בקשר. תקופה אחת טובה שווה אלף צרות.."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
