אני לא יודעת למה פתאום הבלוג קפץ לי לראש. כל כך הרבה זמן אפילו לא חשבתי עליו. אם יש בכלל מי שיקרא, וגם אם לא.. הכתיבה תמיד עשתה לי סדר בראש. וסדר בראש זה כרגע נואשות מה שאני זקוקה לו, ובמנה גדושה, תודה.

הפעם האחרונה שעדכנתי הייתה לפני הגיוס. הטירונות הייתה.. טירונית ביותר. המון 2,3 הקשב, עונשים ובעיקר הרבה ג'ובניקים עצלנים .

אחר כך הגעתי לבה"ד 15, שלב אחד הלאה, רק שאף אחד לא הזהיר אותי שזה כל כך.. קשה. ומתסכל. יש הרבה רגעים מצחיקים, גיליתי כל כךה רבה אנשים חכמים ברמות מטורפות ואנשי שיחה לעניין. אבל התערובת הזו של 6 שעות שינה, 14 שעות לימוד, אוכל מזעזע, דיסטנס והילה שהיא בנאדם לחוץ כמו טמפון מטבעו.. תערבבו את כל זה במשך 4 חודשים וקיבלתם את אי השקט שאני נמצאת בו כיום.

הייתה לי נקודת אור אחת במהלך הקורס, והיא שהצלחתי לפרוח מבחינה לימודית.

לאורך כל שנות התיכון הייתי תלמידה טובה וממוצעת, אבל אף פעם לא ה-מצטיינת. בטקס החצי של הקורס, כשהמפקדת קורס קראה "הילה" לבמה בתור מצטיינת המגמה, רק חשבתי על כמה התעודה הזו תשמח את אמא שלי. הרגשתי גאה בעצמי והרגשתי שיש סיבה לכך.

הציונים שלי בקורס, שהוא קורס ממש לא קל ועוסק בתחומים שלא עניינו אותי בחיים (טיפוס הומני ואומנותי בהגזמה שכמותי) היו מהגבוהים במגמה שלי.

זה כיף, וזה משמח ומביא גאווה. אבל שום דבר מזה לא שווה אם אין לי עם מי לחלוק את זה.

יש לי את הבחור שלי בבית, שאני אוהבת ומתגעגעת אליו בכל רגע נתון. אבל מאז ומתמיד היה לי אופי בעייתי בנוגע לחברויות וקשרים. מישהו פעם הגדיר אותי כ"חברותית, אבל לא חברתית". אני אהיה נחמדה וצוחקת עם כמעט כל מי שנקרה לי בדרך- אבל חברות וקשרים זה דבר מאוד בעייתי בשבילי. יצא שמתוך קורס של 80 פלוס אנשים אני מתחברת באמת רק לאחדים. וזה מרגיש לי לא בסדר. 

אבל הייתה לי שיחה עם מישהי. דומה מאוד אליי. והיא אמרה לי בדיוק את אותם הדברים שרצים לי בראש כבר חודש. 

והיא אמרה שהיא מרגישה בודדה. רציתי לצעוק שגם אני, אבל לא היה לי אומץ. לא היה לי את הכוח להגיד בקול שכן, קשה לי ולא טוב לי שאני לא במרכז העניינים. שאני לא עם חבורת האנשים שהייתי רוצה להיות איתם רק בגלל שתכונה אחת במישהו מפריעה לי.

אבל כל כך קשה לי להסתיר את זה. כל כך קשה לי להתחבר לתל אביביות המגעילה הזו, לרכילות, לצביעות. לחוסר הבושה שבלדבר על מישהו כשהוא ממש מולך. 

וזה מוריד את כמות האנשים שאני מרשה לעצמי להתקרב אליהם, משמונים, לאחדים.

ומצחיק שהרוב המוחלט מהם הוא מהבית שלי, מהדרום, או מהצפון הרחוק. החמימות הזו, חוסר ההתנשאות, חוסר הציניות המתמדת והמרירה שיש לאנשים מהמרכז. זה דוחה אותי ומתסכל אותי יחד.

אבל משהו עמוק בפנים מנסה להתגבר ולומר לי שהבעיה היא לא בי. שאני לא צריכה ולא חייבת לאהוב את כולם. תמיד ידעתי שעדיף חברה אחת טובה מאלף צבועות. 

עוד שבועיים הקורס נגמר. תהיה לי רגילה, אני אסע עם אלכס לצפון, אני אפגש עם החברות מהבית, אפגש עם החברות המקסימות הבודדות מהקורס. ואז אצא לסדיר, למקום חדש, כמעט ריק מכל הצביעות הדוחה שבא לי לצרוח ממנה בכל יום בשבוע בבה"ד 15.

ובינתיים אמשיך לומר לעצמי, להאבק בעצמי, ולהכניס לעצמי טוב טוב לראש שלא אני פה זו שלא בסדר.

רק עוד קצת. דף חדש. הכל ישתפר.

יהיה לי זמן לצלם, לקנות, לתכנן ולהגשים, להבטיח ובאמת לקיים.

הכל יהיה יותר טוב. והלב יפעם בקצב רגיל.