בזמן האחרון הצילום מאוד התרחק ממני. 

הפרוייקט שישב לי על הראש מתחילת השנה האחרונה שלי במגמת אמנות מאוד דיכא אותי מבחינה אמנותית, שנאתי שהייתי צריכה לעבוד לפי תבנית ולפי לוח זמנים. שנאתי שהייתי צריכה להיות תלויה באנשים אחרים. בגלל זה כל צילומים שהייתי יוצאת אליהם, הייתי מצלמת שתיים-שלוש תמונות בשביל הפרוייקט- כי כבר היה לי חזון בדימיון איך התמונה צריכה להיראות, עוד 50 תמונות בשביל התמונת פרופיל של הדוגמנית לפייסבוק, שלום וביי, חוזרת הביתה, והתמונות היו נשארות במצלמה עד שהייתי ממש מכריחה את עצמי לערוך אותן. שוב, רק כדי "לסיים עם זה".

כל הסיפור עם הפרוייקט מאוד גרם לי לחשוב על כל עניין הצילום. כשהתחלתי לצלם באופן רציני ושוטף באמת חשבתי שמצאתי את הכיוון שלי בחיים, השילוב בין טכנולוגיה לאמנות הקסים אותי וכל כך אהבתי לצאת לצלם. היו זמנים שיצאתי לצלם כל יום עם מישהי אחרת. הרגשתי בשיא הפריחה שלי, האמנתי בידיים שלי, האמנתי במה שאני מסוגלת ליצור. 

עד שהבנתי שהעיסוק בתור צלמת מקצועית הוא לא כל כך פשוט וזורם. אצטרך לעמוד בדד-ליינים קטלניים, אצטרך לעבוד הרבה ומהר כדי להגיע לתוצאה שה"מנהלים" הזמניים שלי יאהבו. ויותר גרוע, אצטרך לשאת את העובדה שיכול להיות שהם לא יאהבו. ולא קל לי להתמודד עם כשלונות, אף פעם לא היה.

ואתמול, אתמול צילמתי את המזל האחרון בגלגל המזלות, את התמונה האחרונה בפרוייקט הזה: את קים שייצגה את מזל דגים.

גם איתה היציאה לאגם לא הייתה שונה מכל ה11 לפניה, לא רציתי שהיא תגיע כדי לא ללכת לצלם. כשהלכנו רק רציתי לגמור עם זה. ואז צילמנו, ועברנו על יד המגרש גלגלים הלא מזוהים האלו שתראו בתמונות. ואמרתי לה "עצרי רגע, בואי נצלם כמה תמונות". 

וצילמנו. תמונות בלי הרבה משמעות ובלי כוונות נסתרות ורמזים. עם סטרפלס שחור פשוט ובלי איפור. ואמרתי לה מה לעשות, ואהבתי את התמונות עוד לפני העריכה, ואהבתי ללחוץ על הכפתור ולזוז מצד לצד ולהעיר לה הערות.

נזכרתי כמה אני אוהבת לצלם וכמה זה משחרר אותי.

אני לא אוותר. אני אמשיך לצלם ולהיאבק בתבוסתנות הזו, כי אני יודעת שזה יעשה לי טוב. וכמו שזה נראה, אם אני אסמוך על אחרים שיעשו לי טוב, אני יכולה להתחיל לדאוג.

שבוע טוב :)

ה.