נכון, זו לא תחרות. נכון נכון, אין פה מקום להשוואות. 

אף פעם לא הייתה לי בעיה להסתפק במקום שני. אני לא בחור תחרותית במיוחד. אבל הפעם המדליה הזו שהענקת לי כאבה יותר מכל מקום שני שקיבלתי. אפילו לא היה לך את האומץ להתקשר להתנצל. לשלוח סמס. וזה כבר 3 שעות שהטלפון מונח לך מול הפנים ואין לך את הביצים להרים אותו. כמו ילד בן 4. אולי אתה אפילו כועס, אלוהים יודע איך זה אתה שצריך לכעוס פה. כבר הפסתי לחפש היגיון בהתנהגות שלך ובתגובות שלך. ואני, באופן פתטי ונשי להחריד, כל רעש של מכונית שעוברת בחוץ מחכה שתעצור ליד הבית והצלצול שלך יצלצל להגיד לי "תצאי". ואני גם אמשיך לחכות, באופן מעורר רחמים שכזה.

אולי אני היחידה שחושבת שלא הייתה פה בכלל שאלה ושהבחירה שלך הייתה אמורה להיות מובנת מאליה, אבל כנראה שלא כמו שחשבתי, לא ידעתי למה אני נכנסת באמת. ואולי כל הפרפרים והפרחים מסביבי קצת מנעו ממני לחשוב על זה.

אז אני חושבת על זה עכשיו, ולא. זה לא טוב.

כן, אני מגזימה, ואני לא בוגרת עכשיו. ילדה בת 18 שלא מבינה כלום מהחיים שלה ולא מוכנה להתפשר. כנראה שזו טעות לתת למישהו את המקום הראשון שלך בלב.

סתם כאב מיותר. עדיף לי לתת אותו לאייפון שלי