זה כמו לנהל שיחה עם עצמי.

עושה לי סדר בראש. ובזמן האחרון כל מה שיש שם זה בלאגן וסערות חסרות סיבה. 

אז יש לי מישהו. מישהו מדהים. מישהו שעד לאחרונה הערצתי את כל רמ"ח איבריו. הוא גרם לי לאהוב כל פיסת עור בעצמי, כל סנטימטר שהוא נישק נדלק והתחיל לזהור. הרגשתי שאני קורנת. יש מישהו שאוהב אותי, שמסתכל עליי במבט שרק התפללתי שמישהו יסתכל. תמיד חשבתי שרק סרטים יש אהבה כזו, שלי זה בטח לא יקרה. בטח לא כל אחרי האפסים שדפקו אותי בהרבה תחומים של מערכות יחסים.

אבל אז אתה הגעת, ואני הרגשתי כמו נסיכה מהאגדות, הרגשתי הבחורה הכי יפה ומהממת בעולם. אהבתי להסתכל במראה כי אתה אהבת את מה שאתה רואה. ואם אתה, יצור מושלם ויפה וחכם שראה דבר או שניים בחייו, אוהב את זה, מי אני שלא?

אבל אז התחילה קצת לדעוך הלהבה וזה קשה לי לקבל את זה. עד שסופסוף קיבלתי את מה שרציתי, מה שידעתי שמגיע לי כי ידעתי כמה אני מסוגלת לתת ורוצה לתת, קשה לי לראות שזה הולך ומתפוגג. לא בגלל שאתה לא אוהב אותי, אני יודעת שכן. אבל אני לא כזו שיודעת שאוהבים אותה וזהו, מספיק. הביטחון העצמי שלי כל כך שביר ורגיש, הודות לכל מיני משקעי עבר כבדים. אני צריכה נונסטופ הצהרות, וסמסים, ושיחות, ונשיקות לוהטות וחיבוקים מוחצים. בקיצור- כל מה שהיה בחודש וחצי הראשון שלנו יחד, זו הייתה אחת התקפות הכי מדהימות שחוויתי.

אני יודעת שאתה אוהב אותי, ואני גם יודעת שנורא קשה לך לאחרונה. בעבודה, בחיים. הכל משתנה, סדר החיים, המקום, האנשים. אבל אני פה, מתחתייך, מתחננת וזועקת "היי! תראה אותי! אני פה ופעם חשבת שאני כליל השלמות! תשתמש בי, אני פה בשבילך!" אבל אדם שצריך להתמודד עם הדברים שאתה מתמודד איתם לא מסוגל אפילו להעריך כליל שלמות, כנראה.. ואני צריכה לקבל את זה ואני אקבל את זה כמו גדולה.

בגלל שלא תמיד הקשר דבש ופרחים ושושנים, וצריך להתאזר בסבלנות. כי אהבה כמו שלנו לא תדעך מהר, היא לא מתפוגגת סתם. 

אני אחכה בסבלנות שתחזור להתבונן בי בעיניים הכחולות שלך, מכווץ טיפה את הגבות, מחייך בזווית הפה ומניד את הראש בתנועה של "אני לא מאמין."

ואני מחייכת לאוזן לאוזן, כי אני יודעת כבר מה אתה חושב. אתה חושב "אני לא מאמין שיש דברים כמוך בעולם."

איזה צירוף מקרים, אני חשבתי שאין בחורים כמוך בעולם. ודווקא את היהילום הכי גדול אני העלתי מתחת לפני האדמה. אני.