ישבתי מול העיניים הכחולות שלו, ב3 בבוקר, ולא האמנתי למה שהאוזניים שלי שומעות. אחרי שהתחלתי לעכל, וכבר האמנתי למילים שנאמרו בינינו, הרגשתי כאילו הן עמדו בינינו ממש. הכריחו אותי להסתכל עליהן.

מה שאפילו לא חשדתי בו במשך כל החודשיים האלה קרם עור וגידים מולי.

אחרי שההוא הלך הרגשתי כאילו רוקנתי מכל ייחוד, מכל אטרקציה. ופתאום אתה באת עם המילים שלך ועם העיניים הכחולות שלך, שאני צריכה לראות כל יום עכשיו ולדעת מה עובר מאחוריהן, לך בראש.

וזה מאוד קשה לי. כי זה בלתי אפשרי לממש את המתח שיש בינינו. כי אני משותקת מפחד מכל מה שיבוא אחר כך, על אף שאתה לא מודאג בכלל. כי אני יודעת מה יקרה ואסור לי לתת לך להשפיע עליי. כי זה לוקח שניים לטנגו, ואם האחד ממשיך לרקוד והשנייה מתרסקת לרסיסים.. חבל לי לא לחזור לרקוד יותר לעולם. אהבתי את זה, אפילו רקדתי 9 שנים באמת, ולמרות שאמרתי לך אחרת, לא רקדתי כבר קצת יותר מחצי שנה.

"יש את ההילה מצד אחד, ויש את הילה שלי. וכשהילה באה.. יש הילה."

מה אני עושה עכשיו?