אני לא זוכרת כמה זמן לקח לי להפסיק לחשוב עלייך לפני שנתיים. אני רק זוכרת שהיה דיכאון עמוק שמחקתי מהזיכרון, ומיד אחריו תקופה מדהימה שנמשכה עד שחזרת לי לחיים. עד שהחזרתי אותך אליי לחיים, יותר נכון. הכל היה יוזמה שלי. בגלל זה אני כל כך כועסת על עצמיץ אפילו עכשיו.

הפוגה קטנה מהמקלדת הייתה הרגע, כשחשבתי מה היה קורה אם היית יודע על הבלוג הזה. על כל הקטעים שכתבתי עלייך. על כל הפעמים שהרגשתי שהדבר היחיד שמונע ממני להתפרק ולחזור למעמקי התהומות אליהן נפלתי בפעם הקודמת.. הוא לכתוב פה.

אני כבר לא יודעת מה לומר. 

כל כך הרבה דיברתי עלייך. עם מי לא.. כל האנשים הקרובים אליי כבר שמעו את אותו הסיפור המלווה בדמעות בכל פעם מחדש. והם כולם אמרו לי את אותו הדבר, ואני לא שמעתי. ואני חוזרת על אותו הסיפור גם הפעם.

אני מתחננת לפני אלוהים, לפני משהו שם למעלה, מתחננת בפני עצמי שהפעם זה יהיה שונה. אתה יושב לי בתת מודע ואני לא מצליחה לשחרר.

וזה מונע ממני להיפתח בפני בחורים. בחורים שאני בטוחה שהיו מוצאים חן בעיניי, שהייתי מאוד מעריכה, אם לא היית מציב לי סטנדטרטים כל כך גבוהים שלא מומשו. בגלל שהם לא מומשו, אני מרגישה שאני לא ארגיש באמת שלמה עם עצמי עד שלא אמצא מישהו בדיוק כמוך.

יפה כמוך, חכם כמוך. רוצה לדעת הכל על הכל כמוך. משכיל ובעל מטרות כל כך גדולות בחיים כמוך. 

נזכרתי שבפגישה ה1/2 שלנו שכבת לי על הרגליים, שמת את הראש, וזמזמת שיר בקול מעצבן. ואני התרגזתי וצעקתי שתפסיק. שאלת למה זה כל כך מעצבן אותי.

עכשיו אני יודעת לומר שזה הרגיז אותי באופן מטורף כי לא יכולתי לסבול את התחושה שאתה עושה משהו שלא מעורר בי הערצה. שגם אתה בן אנוש, עם תכונות מעצבנות ולא מושלם כמו שהיית בשבילי.

אני כבר לא בוכה בגללך. הזמן עושה את שלו, אבל אתה יושב לי בתת מודע כמו עלוקה, כמו תא סרטני. מתפרץ מדי פעם, מבליח חיוך לבן מיושר-שיניים וחוזר לאפלה. יונק טיפה-טיפה מהדם שלי, עד שיהיה לי האומץ והשכל לעקור אותך.

אבל אני לא רוצה לעקור אותך. אני רוצה אותך בחיים שלי, אפילו אחרי הכל.

כזו טיפשה.