אני יושבת מול מחשב לא שלי, בחדר לא שלי, עדיין מדיפה את הריח המוכר של העבודה בשעות האלה, מחכה למים חמים. אני כל כך שונאת את החורף.

השנתיים האחרונות הוכיחו לי שהחורף פשוט לא ידידותי אליי- בשנה שעברה עשיתי את המוות לבחור שאהב אותי, ושנתיים קודם לכן שקעתי בדיכאון של ארבעה חודשים תמימים בגלל לב שבור.

אמרו לי פעם שמקרי ההתאבדות גבוהים יותר בחורף. לא פלא שבכל אביב אני נושמת לרווחה- יותר גרוע כבר לא יהיה.

אולי המים החמים כבר פה מחכים לי אבל אני לא יודעת. ולא רוצה לקום. יש לי חשק לכתוב פוסט אמיתי, כנה, בלי שירים, בלי קודים.

משהו חסר לי.

אני לא יודעת לומר אם טוב או רע לי. לעולם לא אגיד שרע לי, כי יש כל כך הרבה שהיו רוצים להתחלף איתי. ואני מודה לאלוהים על כל יום ומשתדלת להיות אסירת תודה על כל מה שיש לי, באופן כנה לחלוטין..

אבל לא טוב, לא מדהים לי.

גם אם אני מרגישה יפה מאי פעם, זה לא עוזר לי לקרב את אבי שבקושי על המחשב. וגם אם כן הוא לא שולח הודעות. וזה מסתכל, כי אני יודעת שיש לי כל כך הרבה מה להעניק. גם אם אני לא רוצה מערכת יחסים.

אני צריכה.. ריגוש. זה מה שחסר לי.

אולי עם סיומה לא היה לי רע לגמרי בגלל שהיה לי מרגש. כל דבר היה חדש, הכל היה ראשוני ובתולי ומדהים.

תמיד היה לי למה לצפות, מה לדמיין, על מה לחשוב לפני שאני נרדמת.

היום אלו ריגושים שבאים והולכים.. לא שאני מתלוננת, אני מחייכת עדיין מאוזן לאוזן בכל הזדמנות וכששואלים אותי מה שלומי אני אומרת "טוב", ולא בסדר.

כי אמרו לי שכשאתה עונה "שלומי טוב", אלוהים אומר לעצמו "זה טוב? אני אראה לו מה זה טוב!"

ואלוהים איתי. אני מאמינה.

דברים טובים נכנסים לי לחיים אבל אני מפחדת שאני לא מצליחה להחזיק בהם. כמו ציפור שיר יפה שלא נעים לי לחנוק בידיי, אז אני משחררת אותה מרצוני.

אני הרבה פחות אכפתית מפעם ואני צריכה חופש.

לחזור עם כוחות מחודשים להתמודד עם העולם ועם עצמי בעולם הזה.