מכיתה ח' אהבתי את הבלוג שלה. 

הערצתי אותה ואת הכתיבה שלה, על העיצוב שלה, על הכישרון שלה. לפני זמן לא קצר היא חזרה, ואמרה משפט שאני לא יכולה לשכוח על החבר שהיה לה אז, בתקופה שנשאתי עיניים אליה וחייכתי באנחת עונג. 

היא אמרה שהיא לא מבינה למה כבר כמה שנים אחריו היא לא מצליחה להתאהב בשום גבר אחר. ואני הרגשתי רע בשביל המשפט הזה, חשבתי לעצמי שכנראה הקשר היה צריך להיות דפוק באופן לא אמיתי כדי לגרום לדבר כזה.

היום אני מבינה שאתה עשית לי בדיוק את אותו הדבר, רק שהקשר-לא-קשר שלנו נמשך חודש. חודש מעוות וחולני אחד.

כי אני עומדת מול בחור שיש לי איתו היסטוריה, אני רואה את הרעב שלו אליי בעיניים שלו, מריחה את ריח הוודקה, יודעת שהוא לא יזכור שום דבר וזו בעצם אחלה הזדמנות. ולא מצליחה להישאר קרובה אליו למשך יותר מכמה שניות.

לא מצליחה לסבול את המחשבה שמישהו שוב ייגע בי, כי אחרי הפעם הקודמת שנישקתי בחור בכזו התמסרות ואהבה טהורה, ישבתי מקופלת על המיטה במשך כמה ימים ובכיתי את נשמתי החוצה כמו שלא בכיתי מעולם.

אז אני מתרחקת והוא מתאכזב, וגם אני. כי אתה דפקת אותי למי יודע כמה זמן. 

והאירוניה היא שהיא יודעת ומרגישה עמוק בפנים, בנבכי ההכחשה, שאתה יחיד שיכול להוציא אותי מהמצב הזה בזמן הקרוב.

אבל משום מה, לא רע לי ככה. 

מה רע בלשמור את כל האהבה שלך לעצמך.. כי הרי אני היחידה שלעולם לא אאכזב את עצמי, והבנאדם היחיד שאי פעם יאהב אותי בדיוק כפי שאני רוצה ויודעת שמגיע לי, היא אני.

אז מה רע..