אני מפחדת שאני מתרוקנת.

מתרוקנת משמחה, מתרוקנת מכישרון וחדווה לעשות דברים שאני אוהבת.

מתרוקנת מחלומות ומתרוקנת מיופי. פתאום כל מה שהיה לי איננו, ואולי זו סתם פרנואידיות והיחידה שרואה את זה זו אני.

אבל איך זה שלמרות שיש לי חברים, ואני מאמינה שה אפילו אוהבים אותי, איך זה שאני מרגישה כל כך לבד?

בעצם.. המילה התאימה יותר היא בדידות. כי יש אנשים מסביבי, אני פשוט לא מרגישה אותם.

וזה הכי עצוב.. יש סביבי אנשים ואני מרגישה שהם רוחות רפאים.

אבל כנראה שאני היא הרוח רפאים, כי כולם ממשיכים בחיים שלהם, בבעיות שלהם, בצרות היומיומיות שלהם, ורק אני מרגישה שאני הולכת ונעלמת. כל יום ויום שוקעת בבור הדיכאון הענק הזה שתמיד הייתי בטוחה שרחוק ממני כל כך..

פעם הייתי ילדה כל כך שמחה, מלאת שמחת חיים, מתחברת בקלות- בכל מקום מוצאת אנשים בשפה משותפת. היום אני מרגישה שהמילים שיוצאות מהפה של כולם לא אמיתיות, כולם צבועים, כל מילה שנפלטת מהפה היא כלום מלבד אוויר חם.

כל מילה שיוצאת מהפה נועדה להשיג משהו באינטרסנטיות מוחלטת.

ואני כל כך דואגת, כי אני נהיית כזאת גם.

אני פוחדת להגיד מילה מבלי לחשוב כי זה לא יישכח לי. אני פוחדת להשמיע משהו שאולי לא ימצא חן בעיני מישהו.

פוחדת פשוט.. לחיות ולצחוק וללכת בחופשיות. על כל פעולה שלי יש למישהו משהו להגיד.

"להיות גיישה זה להישפט כמו יצירת אומנות מהלכת". וואו, זה בדיוק המשפט שמתאר את המצב שלי במסדרון של בצפר.

רק שאני מרגישה שאף אחד לא יכול להגיד מילה טובה- כולם יורקים מילים ברוע מפעפע, ואני לא מבינה מה גורם לאנשים להיות כל-כך רעים.

תמיד ידעתי שאני לא מושלמת. קיבלתי את הפגמים שלי ונלחמתי בהם באותו הזמן, כי ידעתי שאם אני לא אוהב את עצמי על כל הפגמים שלי אף אחד לא יאהב אותי. היום אני הולכת ומרגישה עירומה. מרגישה שכולם קוראים אותי כמו ספר פתוח, יודעים מה אני מנסה להסתיר ומה אני רועדת מפחד שיגידו.

היום כל מבט שורף בי חור בגוף, ואני מרגישה יפה פחות ופחות בכל יום. אני מרגישה אני מתכלה. פשוט מתכלה.

מה קרה להילה שרק חיפשה מראות לחייך ולהגיד "אני כל כך אוהבת את איך שאני נראית", שהיום אני עוצרת ליד מראות לסדר את החולצה רק שתסתיר את הבטן ולהמשיך. מה קרה להילה שידעה מה היא שווה וידעה שהיא יפה על כל מגבלותיה, והיו היא מפקפקת בכל נתון בה יותר ויותר בכל פעם?

פשוט.. מתרוקנת.