קורה לכם לפעמים שאתם נמצאים בתקופת מבחנים קשה במיוחד [במיוחד כי עכשיו פאקינג קיץ ו80% מסטודנטים נחים להם בים והקול היחיד של ים שאני שומעת זה כשאני נרדמת על המחברת ומרגיש לי כמו להאזין לצדפה] ואתם עושים הכל חוץ מללמוד?
פתאום צריך ללכת לצד שני של העיר לקנות משהו שאתה לא בטוח צריך אבל תכננת לעשות שנה ולא יצא לך,
פתאום מחליטים שזה זמן מעולה להיפגש עם חברים למרות שכל דקה חשובה ואנחנו אוכלים את עצמינו על זה שאחרים לומדים עכשיו ואני כביכול מבזבזת זמן?
פתאום ללכת לעבודה נשמע כמו תענוג וכיף גדול וכמובן הולכים לעבודה ליום שלם ושוכחים שיש בבית 10 מחברות ואלף תרגילים לפתור.
ועכשיו זה זמן נפלא פשוט לפתח את כל הכישורים שאי פעם רצית לפתח, כמו לצייר, לשיר יותר טוב, לרקוד יותר טוב
אפילו כדי לכתוב פוסט בישראבלוג יש זמן!
עושים הכל, חוץ מבאמת ללמוד.
~Le me 3 days before the exam~
איזה כיף שזה מופיע ב9gag זה לקוח מסדרה יפנית אהובה עלי ^^
אבל נתקלתי בבלוג שלי והופתעתי לגלות כמה השתנה בי והחלטתי שזה הרגע לכתוב.
זה כל כך מצחיק אותי הפוסטים שכתבתי אי שם ב2004..לפני כמעט עשור.
בהתחלה שקלתי למחוק הכל אבל אז התחלתי לקרוא והבנתי שצריך לשמור את זה למזכרת .
התלוננתי על החברים לספסל הלימודים, בשנים לאחר מכן על החיים המשעממים בלי האינטרנט,על תקופת הצבא ללא מטרה ייחודית, בהמשך כתבתי על אייפון שיצא וכולם מתלהבים ממנו חוץ ממני כי לי היה Sony Erricson K800i עם מצלמה ופלאש אמיתי ולא הבנתי למה כולם מתלהבים מהטאצ'.
ולא שמתי לב איך עבר כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה דברים השתנו גם מסביבי.
ראשית אספר על עצמי,
כעת אני סטודנטית שמסיימת שנה ב' (מתוך 4) בניהול טכנולוגיה, תואר מדעי לכל דבר והשנתיים האלו היו לא פשוטות בכלל.
שנתיים ראשונות בתואר זה היו עם מקצועות ריאליים וזה היה כל כך קשה שלפעמים שאלתי את עצמי בשביל מה אני טורחת ודואגת ומשקיעה אם זה לא מעניין אותי? מצד שני, במהלך אותן שנתיים נחשפתי למקצועות ניהולים כאלה או אחרים שפתחו לי עיניים לצורות ניהול בארגון שבו אני עובדת.
ארגון גדול מאוד ולא מסודר, בפנים כל התשתיות רקובות, האנשים מתחלפים כמו עלים על עץ והאיכות של ביצועים רק יורדת.
והתמיכה הטכנית שבה אני עובדת היא גם תמיכה נפשית במידה מסוימת, כי כל האנשים המאוכזבים מתקשרים ואנחנו צריכים להקשיב לטענות שלהם רק כי אנחנו קו ראשוני עזר לי להבין שצריך הרבה סבלנות בשביל להתמודד בסוג כזה של עבודה. מזל שאני רק בורג קטן במערכת,ומצד שני חבל שאין לי דרך לשנות משהו בצורה דרסטית. בכל פעם שמתקשרים אלי אותם האנשים האבודים שלא עובדת להם מערכת כזו או אחרת, אני מנסה לעזור להם בעקיפין, למרות שזה עוקף את הנהלים אבל למי אכפת. כי גם אני מיואשת.
אני יודעת ומרגישה שאני צריכה לברוח ממקום עבודה הזה, כבר נמאס לי ואני באמת כמעט 4 שנים נמצאת שם
אבל לכל דבר יש את הזמן שלו, וגם זמני יגיע.
בגלל העומס בלימודים ועניינים בבית לא חיפשתי מקום אחר כי כאן נוח לי, הם מחזיקים אותי גם פעמיים בשבוע למרות שיש שם לחץ מטורף וצריך להיות שם יותר זמן.
אבל אני מרגישה שעוד מעט אני אמצא משהו טוב ומשהו איכותי, והלוואי וזה יהיה במקצוע שלי כבר עכשיו.
העתיד שלי כבר כאן.
פרט לכל הלחצים והעיסוקים בעבודה ובלימודים מצאתי לעצמי תחביב מרתק ומעניין שלא כולם מבינים ומקבלים אבל זה לא משנה לי.
התאהבתי בכל מה שקשור למזרח אסיה- כן כן, יפן קוריאה סין טאוויאן סינגפור וכו' וכו'
זה התחיל מסדרה שראיתי בטלויזיה בערוץ VIVA ושידרו שם סדרה קוריאנית בשם "סאם סון המתוקה" שהיא בת 16 פרקים אם אני לא טועה ופשוט נפלתי בקסמיה של התרבות הזו, השפה הזו, היכולת הזו להראות את כל העולם וכל העלילה תוך 16 פרקים ולא יותר, השחקנים המוכשרים, פסי הקול של אותן הסדרות פשוט וואו...
רצתי לאינטרנט וגיליתי עולם שלם של אתרים שמתרגמים את אותן הסדרות לאנגלית רוסית עברית ומה לא, מצאתי דרך ללמוד את השפה הקוריאנית לבד וכך שיפרתי גם אנגלית וגם קוריאנית ואחר כך הכרתי גם את סגנון המוזיקה המיוחד המכונה KPOP אבל זה לא רק כולל פופ אלא כל מיני סגנונות של מוזיקה קוריאנית.
פשוט אין לי מילים לתאר את העוצמה של הכוח שיש לתחביב הזה שמצאתי.
הוא עוזר לי להתמודד עם דברים קשים בחיי, עזר לי מאוד כשבני משפחה חלו, עזר לי מאוד כשעבדתי ולא נהניתי, עזר לי מאוד ללמוד ולזכור דברים ובקיצור זה עושה לי רק טוב.
בעזרת סדרות אני מגלה עולמות חדשים, תרבויות שלא הכרתי קודם, מסורת, מאכלים מיוחדים שאני רוצה לטעום, אנשים מדהימים ועוד ועוד..
פתחתי גם טוויטר וזו אחלה דרך להתקשר עם האיידולים הקוריאניים שאנחנו אוהבים ^_^
אחר כך גם גיליתי את העולם של יפן ושל התרבות העשירה הזו, עם השפה יותר קשה ומצד שני יותר קל כי אני זוכרת הרבה מילים מאנימה שהייתי רואה. אבל אני גם לא מנסה כל כך ללמוד את השפה. אבל הסדרות שם, יש כל כך הרבה סגנונות שאני אוהבת, יש דברים עם סוף נורא שאני רוצה לעקור את העיניים כי בכיתי יותר מדי , יש סדרות עם אנשים רעים שאתה רוצה להכות במסך כי כמה אפשר להתעלל באנשים אחרים ויש סדרות כל כך מתוקות שהצפייה בהן מושכת אותי להמתין עוד שבוע בשביל 2 פרקים הבאים שיצאו ויתורגמו .
כן כן, אני צופה אונליין כמה ימים אחרי שהסדרה משודרת.
גיליתי גם שיש קבוצות בפייסבוק, שם יש קהילה של כ1500 אנשים שמאוהבים בדיוק כמוני במוזיקה,תרבויות,סדרות ומה לא של מזרח אסיה.
ואני כל כך מאושרת לדעת שיש לי תחביב כל כך יעיל וכל כך מעשיר. זה גורם לי להרגיש שכל הזמן [הפנוי והלא פנוי] שאני משקיעה בזה לא מתבזבז לשווא!
הנה שיר טוב במבצע, רק היום רק היום עד סוף השנה
ובקיצור,
כבר מאוחר ואני באמצע תקופת מבחנים,
אבל זה מזכיר לי כמה כיף לכתוב גם אם זה הכי נדוש והכי שיטחי בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
מזל שאני רק בורג קטן במערכת,ומצד שני חבל שאין לי דרך לשנות משהו בצורה דרסטית. בכל פעם שמתקשרים אלי אותם האנשים האבודים שלא עובדת להם מערכת כזו או אחרת, אני מנסה לעזור להם בעקיפין, למרות שזה עוקף את הנהלים אבל למי אכפת. כי גם אני מיואשת.
ויש סדרות כל כך מתוקות שהצפייה בהן מושכת אותי להמתין עוד שבוע בשביל 2 פרקים הבאים שיצאו ויתורגמו 
כינוי: