הנה עברו שנתיים של שירותי
בצה"ל. לא אגיד שסבלתי מהתפקיד או מהמקום שבו שירתתי,אבל בהחלט נפגעתי
בריאותית לטווח של שנה ארוכה ומייגעת. בהחלט נהניתי בתפקיד,ועל אחת כמה וכמה בבסיס
שבו שירתתי. אנשים רבים מתחלפים, באים אחרים..כך גם החברויות הזמניות. מצאתי בזה
משהו מקסים למרות הכל. להכיר אנשים בתוך מסגרת מיוחדת [שאין לך איך לברוח ממנה] אך
בכל זאת,הזדמנות להכיר אנשים שונים ממך- זה מדהים! אני רואה בזה יתרון. פרט
לזמניות שבעניין, אני מאמינה בכל ליבי שמצאתי שם אנשים שילוו אותי בהמשך חיי ואני
אלווה אותם. בגלל זה אף פעם לא אתחרט שעשיתי צבא (:
לאט לאט אני מתחזקת וחוזרת להיות אני,הבחורה הבריאה כמו שור וחזקה
ומצחיקה וכיפית ושאפתנית ופתוחה.
אני לא חיילת יותר! אז זה לא יעצור אותי להשיג את מטרותיי. באמת שהצבא
ניוון אותי בצורה בלתי יתוארת במילים. אז עכשיו אני נזכרת מה אני אוהבת לעשות,לאן
לצאת,מה ללבוש, ומה לאכול כמובן!
אוכל אצלי זה נושא בפני עצמו.חחח סיפרתי פה מתישהו שיש לי חיידק שקר
כלשהו שלא מאפשר לי לעכל אוכל בצורה יעילה ונורמלית..הייתי מקיאה את כל האוכל
שאכלתי וכל הויטמינים יצאו ממני,ואני כמובן הרזיתי מאוד. זה נמשך כמה חודשים
טובים,ועשו הרבה בדיקות והכל ומצאו ואז לא מצאו וכן החליטו לטפל מצד שני אני לא
מעכלת תרופות..המממ...בכל מקרה עכשיו שסיימתי את הצבא,אני שייכת לקופת חולים עם
רופאים אמיתיים ודואגים,אז הם דואגים לי. והפסקתי להקיא,והפסקתי להרזות. לאט לאט אני
חוזרת לשגרה,ומתחילה לאכול דברים קטנים וטעימים פרט ללחמניות המפורסמות שלי.
ועדיין, דברים כאלה לא קורים סתם. אני רואה במחלה הזו כמשהו שצריך
לעבור אותו כדי לעצור רגע ולהסתכל מה לעזאזל אכלתי במשך כל הזמן הזה ,שהרס לי את
הקיבה? וכמובן כדי להתחיל להעריך. אני אוהבת אוכל יותר ויותר (אני עושה רשימה של
דברים שאוכל כשאבריא! והיא באמת ארוכה). אפילו הלחמניות שאני אוכלת בזמני הפנוי זה
דבר כל כך טעים! קורנפלקס בלי חלב,אגוזים,פירות יבשים זה מה שהחזיק אותי עד עכשיו.
נשמע יבש ומעפן,אבל זה אוכל אמיתי וטעים. כן אני יודעת,לא פלא שחסרים לי ויטמינים
מA-Z,אבל לפחות אני מעכלת משהו. וזה הישג גדול בשבילי,להסתכל ולהעריך.
סוף סוף אני לא לוקחת את זה כמובן מאליו. זה רק דבר אחד מתוך רבים!
בתקופה הזו אני מנצלת את זמני בדברים יעילים לי. לא יושבת ובוהה
בתקרה[למרות שהייתי רוצה לעשות את זה עכשיו] והכי חששתי מזה.בתקופה הזו אני למדתי
להוקיר ולהעריך לא רק שנה/חודש/שבוע/יום...אלא גם דקה ושנייה. כל שנייה חשובה
בחיים האלה.
ואם כבר מדברים על שניות- תעשו לי טובה, אל תעברו את הכביש ברמזור
אדום. גם הולכי רגל וגם נהגים. החיים שלנו יותר מדי יקרים בשביל לאבד אותם בשנייה
אחת. אז תחכו עוד דקה או שתיים,תחכו קצת, תצפצפו ותתעצבנו אבל אל תזוזו. רמזור
אדום זה לטובתכם. אז אל תעברו אוקיי? במיוחד לא בנוכחותי.
דרך אגב,
יש לי חתול! הוא כבר בן 7 חודשים והוא מתוק ומיוחד. מה שיותר מעניין
שהוא רך לא רק בזכות פרוותו הארוכה, אלא בזכות אופיו הרגוע והשליו. כן הוא ישן המון,הוא
משחק הרבה, הוא יוצא מהחלונות אפילו כשהפתח צר מאוד. הוא יכול להירדם בכל מקום
אפשרי בכל פוזה אפשרית והוא יכול לנשום! לפעמים כשאני הולכת לישון,אני לוקחת אותו
איתי,מחבקת אותו וככה אנחנו נרדמים. הוא כמובן נרדם ראשון ואז אפשר לשמוע את
הנשימות שלו. וזה בדיוק מה שרציתי,להחיות את הבית שלי שהיה לחוץ וקודר בשנה
האחרונה. לשמוע עוד מישהו נושם בבית..זה נותן הרגשה מיוחדת. כאילו יש לי אח קטן!
עוד מישהו נוסף למשפחה. זה מדהים וזה בהחלט חימם את הבית שלנו.
זהו מיקס :)
בפן החברתי,
אני פוגשת הרבה אנשים מעניינים. מכמה מהם אני בהחלט לומדת ושואבת ידע
חדש, וכמה מהם לומדים דבר או שניים ממני. לפעמים גם נתקלת באנשים שהכרתי קודם
וניתק עמם הקשר.לפעמים נתקלת באנשים שמתנתקים בעצמם. אבל מכולם אני לומדת המון.
ואני לא מסתירה את הערכתי כלפי אף אחד. תמיד צוחקים עלי שאני מגזימה עם הסליחה והתודה,אבל
זה חשוב! לפחות לי באופן אישי זה נעים להודות לאנשים שעוזרים לי. ואני יודעת שזה
גם נעים לשמוע (:
והכי חשוב בכל הסיפור הזה,זה להיות אתה. אתה אמיתי. לא מישהו שהיית
רוצה להיות כדי להרשים אלא עצמך. למדתי על בשרי,ככה שאי אפשר לטעון אחרת.
יש לי הרבה שאיפות ומטרות להשלים עד סוף שנת 2009. אז הנה אחת מהן הושגה, סוף סוף עידכנתי! 
אבל פרה פרה הא? (:
Life
Ignorance makes you believe that life functions haphazardly.
Wisdom teaches you that everything that
happens in this theatre of life has profound significance.
What you see today is not the fruit of
chance but a fruit from seeds planted in the past.
Plant seeds of peace now and you will create a
life of peace in the future.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
.
דבר ראשון,זה חדש לי שעורכים חתונות באוניברסיטאות אפילו בראשי המלוכלך לא
עלה רעיון כזה.דבר שני,כן מאוד מחמיא שהוא חושב שאני סטודנטית שנה 7
שמכירה ת'אוניברסיטה כמו את כפות ידיה. 
.
.
בקיצור כשיצאתי מהאוטובוס והיה מבול מטורף,ראיתי שאין רוח ואמרתי לעצמי
שאני פותחת מטריה. ברגע שפתחתי אותה[לא,הגשם לא הפסיק] כיסיתי בערך חצי
מהרחוב איתה 
] אז בד"כ אני בזה לכל מלטפי האייפון למינהם למרות שאני מבינה את כל הסגולות והמעלות של הטלפון הזה. יותר נכון את הטכנולוגיה הזאת.
כינוי: