ועכשיו אפנה לפינת הזכרונות.
באוקטובר 2005 התחלתי להיות משהו שלא הייתי אף פעם בחיים שלי. התחלתי לחוות ולחשוב על הכל אחרת.
הלכתי כולה ל2 מסיבות. אבל היו אלה דברים שהתחילו לשנות את החיים שלי.
חופשת סוכות לפני שנה הייתה ממש משמעותית בשבילי,אפילו אזרתי אומץ והלכתי פעם ראשונה למפגש ישראבלוג
הרבה חיבוקים קיבלתי שם,הרבה קשרים,והרבה חברים.
נכון שיותר ממחצית אותם האנשים כבר לא זוכרים מי אני וההפך,אבל עדיין- היה לי כיף אז.
באוקטובר 2005 הייתה מרידה מבחינתי בהורים. התחלתי לצאת בערבים,לחזור יותר מאוחר מ11,ופשוט ללמוד על החיים דרך פרספקטיבות שונות.
התחלתי לחשוב-
מעניין איך ההיא חיה את חייה,וכשבאתי אליה הביתה אז חשבתי,מעניין איך זה לישון כאן או מעניין איפה הם אוכלים ואיך החיים שלהם מתנהלים וכאלה,תמיד גם שאלתי את עצמי,איפה יש שירותים אצלם והאם לרוב הוא תפוס D:
התחלתי להעריך-
הרבה דברים שלא חשבתי שיהיו לי,הרבה דברים שהיו לי ולא חשבתי שאאבד,הרבה מחשבות
הרבה טבע שהתחלתי להעריך,כוכבים שהתחלתי לאהוב,ערב,לילה,אניגמה..הערכתי מים,פרחים,הרים,אוויר,נשימות,חיוכים ועוד.
התחלתי להסתבך-
מי אם לא אני שאסתבך בכל מיני צרות לא צפויות :). הבנתי שאני מהאנשים האלה שלא יודעים לשקר לאנשים. לא ישירות לאנשים שאכפת לי מהם. נכון מאוד,אני אמרתי משהו,ואחרי זמן מה חזרתי בעצמי. כי אני יודעת שלא אוכל לעמוד בזה או להסתכל לאותם האנשים בעיניים.אבל מה,אני יודעת לשחק.
כשצריך אני תמיד אעשה את הדבר שאני חושבת שהוא נכון באותו הרגע ואתנהג בהתאם. תקראו לזה צביעות,אבל ככה אני.
תמיד אמרתי שיחס גורר יחס,וזה אכן כך.
התחלתי לדבר-
טוב מאז אוקטובר של שנה שעברה אני התחלתי לפתוח את הפה שלי. אני הייתי בנאדם ממש סגור שלא מדבר על דברים אישיים ולא פונה או שואל דברים לא צפויים,לא שאלתי כי לא רציתי להכנס לאנשים לחיים.
משום מה,התחלתי לפתח בטחון עצמי בחברת אנשים שונים,ובכלל התחזקתי מאוד מהבחינה הזו.
והכי חשוב,אני מצאתי מספיק טאקט כדי לדבר עם אנשים בכנות. שזה אחד מההישגים החשובים שהשגתי במהלך שנה.
אני מאוד אוהבת את זה,עד כמה שקשה לי עם זה,עד כמה שקשה לאנשים עם זה,אני אוהבת כנות.
לפעמים האנשים מתחילים לגחך כשאני אומרת את מה שאני חושבת,אבל מה אכפת לי,העיקר שזה לא יושב לי בראש.
לא אוהבת להחזיק דברים בפנים,חייבת לפרוק,חייבת לשאול,להתייעץ,לייעץ.
והכי חשוב- אני אוהבת לדבר [:
התחלתי להיפתח-
זה כבר בתחום אישי יותר,שבו מצאתי את עצמי חושבת על דברים שאף פעם לא יצא לי להרהר עליהם,כמו לספר דברים לאנשים. כי באמת,אני מאלה שמעדיפים להתרחק מאנשים מאשר להתמודד איתם. אגואיסטי -אני יודעת,מתנצלת.
במקום זה אני העדפתי לספר דברים אישיים לאנשים שאני לא תלויה בהם,לאנשים שלא אכפת לי מהם,ואני יודעת שהם לא יכולים לעשות שומדבר עם האינפורמציה שלי.
אבל גם זה עבר,עכשיו מצאתי אנשים שלהם אני יכולה לספר הכל,מצאתי את עצמי בין האנשים.
זה מן התחלה של מסע אל תוך עצמי,בו באמת התחלתי להבין מה אני אוהבת ואיזה מן בנאדם אני רוצה והופכת להיות.
אני התחלתי להבין מה עוצר בי מלהתקדם בחיים ומלהשיג מטרות משלי,ועשיתי דברים בנידון.
אני לא מאלה שיושבים בחיבוק ידיים- אימפולסיבית,ואוהבת את זה.
קיצר,מאז שנה שעברה אני בנאדם אחר. לגמרי אחר.
ולא רע לי עם זה,להפך :)
עכשיו אני נמצאת במקום טוב יותר לפי דעתי. התקדמתי.
ועוד הרבה לפני. ואני שמחה שכך.
תודה ששרדתי עוד שנה.
No, this is how it works
You peer inside yourself
You take the things you like
And try to love the things you took
And then you take that love you made
And stick it into some
Someone else's heart
Pumping someone else's blood
And walking arm in arm
You hope it don't get harmed
But even if it does
You'll just do it all again
:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: