אז הנה עברתי שלב בחיים והתקדמתי אם אפשר לקרוא לזה ככה לחיים חדשים.
אני מרוצה מעל הגג מבן זוג מדהים שמלווה את חיי כבר מספר שנים, אני מעריכה את המשפחה שלי על התמיכה ועזרה אינסופית בדברים הכי קטנים וללא ספק מעריצה את המשפחה שלו על אחדות, אחידות, תשומת לב ואהבה שהם מעניקים לילדים שלהם.
האתגר מתחיל כשלא יודעים מתי להפסיק.
עברנו לפני שבוע, הכל טוב ויפה הדירה מושקעת ומדהימה ובא לי לנקות ולסדר הכל עד שינצנץ בלי סוף ולהתחיל ללמוד לבשל כך שבן זוג שלי ובעצם כל מי שמגיע לבית יהנה כבר בכניסה לבית עם ריחות מזמינים של אוכל ושל אווירה חמה ואוהבת.
אני סטודנטית והוא סטודנט, שנינו צריכים ללמוד לבחינות , שנינו עסוקים מעל הראש עם מבחני סוף סמסטר והוא עובד במשרה מלאה אז בכלל בקושי אפשר למצוא זמן פנוי כדי לשבת על הספה ולהנות מטלוויזיה שתלינו בסלון.
אז ההורים שלנו הגיעו והביאו אוכל, לא קופסה, לא סיר אלא מכולה של אוכל!!! היו במקרר שלנו אולי 10 מנות שונות לכל לשון וטעם.
אך מה, אנחנו לא נמצאים בבית כדי לאכול את כל זה! אנחנו לא מספיקים לנשום, חוזרים מהעבודה/לימודים שותים תה אוכלים משהו קטן ומתעלפים.
אין לי זמן לדבר עם חברות בטלפון, אין לי אפשרות להזמין אותן ואין לי כוח גם לנקות ולסדר את הבית כך שיש עדיין ארגזים בחדרים.
מצד אחד זה מצוין שיש תמיד אוכל במקרר, מה רע- אתה חוזר הביתה והכל מוכן, מאוד נוח וגם טעים. ונכון שאנחנו עסוקים וזה נהדר שמספקים לנו אוכל בכמויות מסחריות.
מצד שני, איך לעזאזל תהיה לנו הזדמנות לבשל אם אין לנו אפשרות לאכול את האוכל שכבר בושל על ידי אמהות שלנו?
אני לא יודעת איך להתנהג,
אני בשוק טוטאלי
אף פעם לא גרתי בלי הורים ובלי משפחה מטורללת ופתאום יש חוויות חדשות.
העיניים שלי יוצאות מהמקום ואני לא מספיקה לחרוק עם שיניים ולאכול את הציפורניים מרוב לחץ.
האנשים ממשיכים להגיע לבית כדי "לראות ולהתרשם" כמו במוזיאון. מ7:00-00:00 כאילו אין מחר ואני באמת לא יודעת איך להתנהג.
אני מתעצבנת על דברים שאולי קטנים מדי אבל אני פשוט לא יודעת איך מתמודדים איתם , אני מעריכה דברים אחרים כמו אוכל כי אסור לזרוק אוכל ואנשים אחרים לא מבינים מה הבעיה לזרוק אוכל שהתקלקל ואני בכלל לא יודעת איך להתנהג עם המשפחה שלו.
עכשיו היא שונאת אותי,
ואני לא מבינה למה זה קורה לעזאזל?
אני לא מוציאה מילה בנוכחותם כי אני פחדתי שזה יקרה ובסוף זה קרה.
אני גם לא יכולה לחייך כשאני עצבנית כי אני שקופה מאוד . אז לבוא בשעה 22:00 בלילה בלי להתקשר זה בסדר מבחינתכם? להביא אוכל באמצע הלילה כשאנחנו מתפרקים מעייפות זה בסדר?
אני לא יודעת איך להגיב לזה.
לשתוק?
להתפגר?
לעזוב את הדירה?
מה לעשות כדי שהכל יהיה רגוע ונעים?
זה מרגיש לי כאילו אני חיה בבית מלון ומגישים לי אוכל כל יומיים ואני צריכה רק לנשום,למצמץ ולחייך ויחליטו הכל בשבילי.
זו הרגשה נוראית ואני שונאת להיות בכזה מצב.
כל כך ניסיתי להימנע מזה.
ואני ממש לא רוצה שהיא תשנא אותי כמו את בעלה של הבת שלה.
כי אני שמעתי את כל הסיפורים שהיא סיפרה עליו, ולא תמיד זה נאמר בצדק.
אני פשוט לא יודעת מה לעשות כבר ואני בדיכאון מכל התקופה הזו.
ובתקופת מבחנים אני פשוט לא מצליחה ללמוד כי אין לי זמן. אין לי זמן גם לתחביב הכי גדול שלי שזה עולם אסיה שאני מאוהבת בו וכל כך חסרים לי החברים והסדרות והמוזיקה ...אפילו מוזיקה לא יוצא לי לשמוע 
אה כן, וגם אפשר להגיד שפיטרו אותי מהעבודה אז בכלל החיים דבש.
סליחה על חפירה, וזה בטח לא מעניין אף אחד
סוףסוף מצאתי זמן להיות על המחשב והחלטתי שזה זמן מעולה לכתוב פוסט דווקא כאן
אבל הוקל לי מעט.
ותודה ענקית למי שכן קרא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: