| 12/2008
אפשר להיות הילד המועדף שאפחד לא אוהב אותו?
אם אפשר, אז זאת אני.
אף פעם לא כתבתי משהו שקשור לנושא החם, אז חשבתי לתת לזה ניסיון. אחרי הכל, מה שלא הורג,מחשל, ומה שכן הורג ממילא משאיר אותך מת אז זה כבר לא משנה לך.
בכל אופן...
המשפחה שלי טיפה יותר מסובכת מהמשפחה הרגילה, אז תנסו לעקוב אחריי פה. למי שמתקשה מומלץ לצייר דיאגרמה (עם מרקרים,כמובן שעם מרקרים! אי אפשרלעשות שומדבר בימינו בלי סמנים, אפילו לא להתקלח!!).
טוב, אז יש לי אחות גדולה אחת, בת 23. זה אומר שהיא מבוגרת ממני ב-6 שנים. זה אומר שבזמן שהיא הייתה בגיל ההתבגרות, אני הייתי פרחחית שעוד לבשה את החולצה בתוך המכנסיים *יולי נרעדת למחשבה*. אז אולי אתם חושבים שאני הייתי הילדה הקטנה והטובה והיא הייתה האחות הגדולה שעושה צרות להורים.נחשו מה, אתם צודקים!
אבל כאן העלילה מסתבכת.
תם מבינים, מגיל 11 עד 12 עבר עליי משהו שאני מעדיפה לא להכנס אליו, שהפך את החיים שלי בבצפר לגיהנום, והותיר אותי עם מסקנה ברורה מאוד שאני חרא של אדם, שאין לי אף תכונה טובה, שאפחד לא אוהב אותי ושגם לא מגיע לי שיאהבו אותי, זו לא אשמתם אלא אשמתי וכו'.
בשלב הזה אחותי הייתה בערך בת 18. היא לא בדיוק ניהלה חיים יציבים, ולא בדיוק ניהלה מערכת יחסים יציבה עם ההורים שלי (שהם אגב גרושים-אחותי תמיד הייתה ילדה של אבא, וגם אני, אם כי בשנתיים האחרונות אני קרובה בהרבה לאמא.) אבל, כמו תמיד, היו לה שפע ידידים. לא חברים, אחותי לא הצטיינה בקשרים לטווח ארוך, אבל היא הייתה מסוג האנשים שמהנה מאוד לבלות איתם מדי פעם, בקבוצה. תמיד היה לה קל ליצור קשרים, היא בטוחה בעצמה, משעשעת,כריזמטית ומעניינת. ככה שגם אם היו לי את הבעיות שלה, קשה היה להאמין שהיא אדם לא אהוב.
ולכן בשבילי, מישהי בת 12, שעוד לא התחילו אפילו לגדול לה ציצים, שהשיער שלה היה ערימה של קשרים נפוחים, שהתלבשה בבגדים שאמא שלה בחרה לה מתוך אדישות מוחלטת ושכל אחד מ-114 הילדים בשכבה שלה נהג להתעלל בה באופן אישי בכל יום ולספר לה כמה היא עלובה ומכוערת וראויה רק לשנאה ולהתאכזרות, אחותי הייתה כמו אלילה שיש לה כל מה שאפשר לרצות.
אל תבינו אותי לא נכון, העניין הזה לא מעוגן יותר מיד במציאות. במהלך השנים קיבלתי הוכחות חוזרות ונשנות שאוהבים אותי ודואגים לי, שיש לי את התכונות הטובות שלי, שלא כלאחד שונא אותי ושאני לא מישהי שמעוררת דחייה אוטומטית.
אבל ממתי למציאות יש קשר לרגשות?
לא משנה מה אמרו לי ואיך התנהגו כלפיי, אני הרי ידעתי שעמוק בלב הם לא אוהבים אותי. אולי לא שונאים אותי, אבל אוהבים? איך אפשר לאהוב מישהי כמוני? ועוד כשיש עוד ילדה כמו אחותי, כל כך יפה (היא דומה בהרבה לאימי-שיער בצבע שוקולד, גלי ועבה, עיניים כהות גדולות, תווי פנים צרים ועדינים וחיוך יפה) ואהובה על כולם, מישהי שתמיד מוצאת ידידים בקלות ושמלאה בביטחון עצמי, ואי אפשר להאשים אותה!
אם יש לך DVD, למה אתה צריך וידיאו?
אה, אני מסוגלת לראות שיש כמה וכמה חורים בטיעונים שלי.אבל תמיד הייתי מוצלחת בויכוחים, ויש לי שפע של טיעונים רציונלים (פחות או יותר) עבור כל טענה שניתן לטעון לעומתי, שכל יום מוכיחים לי כמה שאוהבים אותי. אבל הרי המציאות עצמה לא משנה באמת, אני יודעת, ואת מה שאני יודעת לא ניתן לשנות.
ויום אחד זה יצא החוצה, כמו שזה תמיד יוצא, וגם מי שחושב שהוא אוהב אותי ידחה אותי ויסלק אותי, כי אני פשוט לא מישהי שאפשר לאהוב. אני הרי יודעת את זה, אני צריכה להסתובב בחברתי כל יום!
הייתם חושבים שאני אשלים עם המצב, אבל תמיד הייתה לי בעיה עם דברים כאלה, אני מאותם אנשים שמקטרים כל חייהם על טעות במבחן שעשו בכיתה ג', ולא מוכנים להתמודד עם המצב איכשהו (לעשות מבחן חוזר?) או להניח לו. אולי אלה הגנים הפולניים שלי בפעולה.
כך או כך, לי ברור, שאף על פי שהמשפחה והחברים המעטים שיש לי חושבים שהם מחבבים אותי, הם פשוטלא רוצים להודות באמת, וזה בסדר, הם מרחמים עליי, ככה זה עם אנשים נחמדים. אני רק מקווה שכשיגיע הזמן שהם יעזבו אותי, שהם יעבירו את כל תשומת הלב שהקדישו לי בחמלתם למי שהם באמת אוהבים, לאחותי, שהיא כל כך מוצלחת שהיא מתקרבת לשלמות, אני אצליח להתמודד עם זה. הידיעה על כאב מתקרב לא עוזרת להתמודד איתו אלא רק מחמירה אותו, אבל גם כך, אני חושבת שאני מעדיפה לדעת, מאשר להסתובב בבורות ולתת לעולם לצחוק עליי, שהייתי כל כך נאיבית לחשוב שמישהו יכול לאהוב אותי, בייחוד כשאחותי נמצאת באזור.
זה פוסט שרווי בכל כך הרבה רחמים עצמיים שזה פלא שהוא לא משאיר שלוליות על האינטרנט. אבל היי, זה הבלוג שלי, ואם אני רוצה לרחם על עצמי זו זכותי, נכון?
ואני לא יודעת למה אני מתרצת תירוצים. אני עושה את זה גם כשאני לגמרי לבד, וכנראה יש לזה סיבה פסיכולוגיתהקשורה לאמונתי שאין לי זכות לכלום וכו' וכו'.
אולי זה לא היה צעד נבון כל כך, לבחור במגמת פסיכולוגיה.
קצת [הא!] סטיתי מהנושא, אבל אני חושבת שאני אסמן את זה כקשור לנושא החם בכל אופן, כי אני יכולה. הפרי האסור תמיד מתוק יותר, אלא אם הפרי הנ"ל הוא לימון.
מיונים לתפקיד לוחמת מנתץ בעוד חודשיים. אני אהיה קרבית על אפו ועל חמתו של צה"ל, חכו חכו.
*יולי תוקעת בנחרצות את אוזניות נגן ה-MP3 באוזנייה ומקשיבה לסיפור בקלטת שלה שהיא השיגה מהספרייה בגלל שהספר בספר לא היה זמין, ויולי היא לא מהאנשים שיוותרו רק בגלל שמישהו החליט שהוא יכול לגנוב לה מתחת לאף את הספר שהיא חיכתה חודשיים כדי להשאיל, אז היא תקשיב לספר בקלטת גם אם זה ייקח 12 שעות! מי שצוחקת אחרונה לא תמיד מבינה את הבדיחה, יולי תמיד אומרת, או לפחות אומרת עכשיו. הנה, לפני רגע היא אמרה, רואים? קטני אמונה שכמותכם...*
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
