לא חשבתי שאעשה דבר כזה, כי בבלוג הזה אני כותבת על עצמי.
אבל באחד הבלוגים שבהם קראתי ראיתי את זה, ובסוף היתה בקשה להעביר את זה.
זהו מכתב שכתב ילד שגילה שהוא חולה במחלה סופנית, ועכשיו הוא כבר איננו....
"אני די נרגש שאני כותב את המילים האלה ,
אני יודע שהם יהיו זיכרון אחרון ממני בעולם הזה .
העולם הלא צודק או הכן צודק .. אתם תחליטו .
מלאו לי 16 לאחרונה , אני עוד ילד , תינוק בעולם הזה ..
הספקתי להתאהב , הספקתי לשנוא , הספקתי להיכשל ,
לעומת זאת גם להביא 100 אחד הביתה , שנתלה בגאווה על המקרר במטבח.
הספקתי לקנות את הג'ינס ב500 שקל וזין על הכל , כי בשביל מה עבדתי כל החופש ?
הספקתי לאכול את הארוחה הכי טעימה בעולם ,
הספקתי להיכנס לאתר פורנו להוריד סרטים ולהישאר ער כל הלילה .
הספקתי לעזור לזקנה לעבור את הכביש .
הספקתי ללכת להופעה של הלהקה שאני הכי אוהב ,
גם אם זה דרש ממני נסיעה לצפון ביום גשום .
הספקתי להרביץ לילד מהשכונה שתמיד הציק לחבר שלי ,
הספקתי לקחת מקום 1 בתחרות ,
הספקתי לרוץ ערום בים עם חברים .. למרות שזה היה כבר דצמבר !
הספקתי להישאר ער לילה אחד ולהסתכל על הירח , ולדמיין שהיו אנשים שנגעו בו והיו עליו ,
הספקתי לנסות פעם אחת איך זה לגשת למבחן בלי להתכונן בכלל ,
הספקתי לשבת ולכתוב לכם את זה..
כל הדברים שכתבתי לכם הספקתי לעשות מאז שהודיעו לי שסופי קרב ,
עד אז לא היה לי אומץ, עד אז מנעתי מעצמי להנות מהדברים הקטנים של החיים ,
עד אז לא הבנתי מה הם החיים , ודווקא בצורה אירונית שכזאת
שהודיע לי שהרבה כבר לא נשאר לי , אז התחלתי לחיות.
אני לא רוצה לבוא ולהגיד לכם : "תהנו מכל רגע"
כי זה אבסורד, אני יודע שזה בלתי אפשרי , אני לא רוצה לבוא ולהיכנס לראש של כל
אחד ואחת מכם שקוראים את זה .. ולדרוש מכם לרחם עליי ולהגיד : 'כמה העולם ככה או אחר'
אני רק רוצה שתזכרו דבר 1 ,
החיים האלה .. כמה שהם לא הוגנים , כי ...
הילדה שאני אוהב מאוהבת באחר
והג'ינס של ה500 שקל בכלל לא מתאים לי ,
שאמרתי לאבא ואמא תודה , הם ראו חדשות של ערב חדש ,
שאכלתי את הארוחה מיד אחר כך כאבה לי הבטן ,
וה100 שקיבלתי היה במקצוע בכלל לא חשוב ,
ונכשל כמובן במתמטיקה.
וההופעה שהלכתי ? הייתה עם הפסקת חשמל באמצע השיר הכי טוב ,
האתר פורנו היה של סתם זקנות מגעילות
המכות שהבאתי לילד בשכונה סיבכו אותי בתיק במשטרה
והתחרות שלקחתי בה מקום 1 ? אפילו לא שודרה בטלוויזיה .
אבל כל זה לא משנה !
כי אני יודע שעשיתי מה שרציתי לעשות ,
וזה מילה אותי בהרגשה הכי טובה !
ההרגשה האחרונה שזכיתי להרגיש בחיים ,
אל תשמרו דברים בלב , תוציאו אותם
אל תאבדו פרופורציות , תנסו לייצב את עצמכם ,
אל תתביישו להגיד לאדם שאתם אוהבים אותו ,
מניסיון - זאת ההרגשה הכי מדהימה לשמוע את זה .
אל תעצרו את עצמכם , תיהיו אתם עצמכם בכל זמן נתון שיש לכם ,
ואל תשכחו אותי, כי אני לא אשכח אתכם.
תשמרו על עצמכם , אני אוהב אותכם הכי ..
מוקדם באהבה לכל החברים שלי , ובכלל למי שאי פעם יקרא את זה "
הוא כתב שלא נשכח אותו, והוא כבר לא חלק מהעולם שלנו, ואנחנו חיים גם בלעדיו, לא יודעים איך היה נירא או אפילו את שמו. אבל הוא רצה שיזכרו אותו, רצה להשאיר משהו אחריו בשביל זה. הרי כשבן אדם כל כך קרוב למוות, הוא מבין עד כמה הוא חלש, כמה קטן ולא משמעותי הוא ביחס לעולם. מתחיל להצטער על כל הזמן המבוזבז שלא ניצל בשביל משו משמעותי, שבזבז את רוב חייב על שטויות ועל דברים שחוזרים על עצמם בלי שום תועלת. מבין שאולי הוא ילך לישון וכבר לא יתאורר, ולא יראה עוד זריחה או שקיעה, ולא ירגיש חיבוק או נשיקה, לא יצחק ולא יבכה, אבל האחרים כן....
שמשפחתו וחבריו ימשיכו בחייהם, עם חור בלב ועם כאב שבחיים לא ישכח, אבל עדיין ימשיכו, יוכלו לשנות משהו יוכלו להשפיע, לחשוב, לדאוג, להרגיש. צריך להעריך את זה כל עוד יש לנו את זה, והוא צדק כשאמר שאי אפשר "להנות מכל רגע" אבל צריך לאהוב את החיים לא משנה באיזה מצבים קשים אנחנו נתקלים.
אז מה יותר טוב בעצם? לרצות שיזכרו אותך, לדעת שיש כאלה שיזכרו, שיאהבו, שתיהיה חסר להם? או שעדיף למות ולא לגרום סבל לאף אחד? כי כשאתה מת אתה כבר לא מרגיש עצב והרגשה של פיספוס, אבל האנשים שהכירו ואהבו אותך כן, והם ימשיכו לסבול (במיוחד הקרובים ביותר) ולהם זה יהיה סדק בלב לכל החיים. אז האם זה שווה את זה? :|
בדיוק בגלל זה אני לא פוחדת למות, אני רק לא רוצה לגרום סבל לאחרים.
(זה לא אומר שאני רוצה למות, אבל אם חס ושלום אמות אז זאת ההרגשה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
