אחרי קצת יותר משמונה חודשים, שבהם הכרנו אחד את השני כל כך לעומק, התקרבנו, נקשרנו, אהבנו, התרגלנו.... נפרדנו.

עדין אין הרגשה של ריקנות בלב, ועדין אין התחרטות או עצב או מחנק בגרון או געגועים, זה עוד לא מעוקל. זה היה כל כך ספונטאני מצידי, לא רציתי לחשוב יותר מדי, לא רציתי להתעמק או להתלבט הרבה, רציתי פשוט לעשות את מה שהלב שלי אמר לי באותה השניה, לסגור מעגל. להבין אחר כך, ידעתי שאחרת יהיה לי יותר קשה.

ידעתי שזה הולך לקראת, ולבחור את הרגע המתאים לא הצלחתי, אבל כבר לא יכולתי להחזיק בפנים את הבחירה שלי, וכל רגע שעבר סתם הקשה עלי עוד יותר.    זה ניגמר עם חיוך על הפנים של שנינו, בנשיקה חמה על השפתיים, ובלי להביט לאחור.

הוא יחזור להיות בשבילי אותו בן אדם מלפני 8 חודשים, רחוק וזר? נירא.... אבל הזיכרונות המתוקים תמיד יעלו חיוך על פני. אני מודה לו על הכל, למדתי ממנו כל כך הרבה, עברתי איתו כל כך הרבה, מקווה לזכור רק דברים טובים.

מוזר לי לדעת שאני, בן אדם שכל כך לא אוהב שינויים, בחרתי לעשות את זה, ומעשי לא היו השלחות של משו, הם פשוט היו בחירה. כל כך זרה לי ההרגשה הזאת, של הלבד הזה, כבר שכחתי איך זה.

(בקיצור אני לא יודעת מה עוד אפשר לכתוב חוץ מזה שאני אוהבתי אותו הכי בעולם D=)

עכשיו יהיה יותר טוב? הוא אמר שיהיה, נחייה ונירא... נחייה (:

the end....

עריכה:

עכשיו תאריך ה 18 יהיה סתם עוד יום שבו יתוסף לי חודש לחיי :|

אני אוהבת אותך?

כן :O

אני שיכורה מתה, ואתם לא תבינו.

אל תגיבו לפוסט הזה, זה בשבילי.

תגיבו לזה שלמטה :)

השמש כבר שקעה, והאור היחיד שיש לי בחדר הוא האור שיוצר מסך המחשב.

רוק לא מוכר מתנגן באוזניות שתלויות על צווארי, ופתאום יש הרגשה של ריקנות....

כל הבלאגן מסתדר פתאום בראש ואני מחפשת תשובה לשאלה "מה חסר לי?" "מה אני צריכה עכשיו?"

עוברות מחשבות על אהבה, על חברות, על כסף, על חופש, על כל דבר שמשביאה את רצוני בדרך כלל.

אבל יש הכל, אז מה עכשיו?..... נשאר רק דבר אחד.

ופטאום הכל מובן לי, ואני קמה מהכיסא, לוקחת מפתח ופלאפון, לא לא פלאפון אני צריכה שקט.

נועלת נעליים ובדרך אל הדלת מורידה סווצ'ר מהוו. יוצאת ונועלת.

הרחובות שקטים והפארק שומם, אני צועדת על המידרכה במהירות, חוקרת את האנשים שעוברים לידי.

מדמיינת לאן הם הולכים, על מה הם חושבים, מה מדאיג אותם? סופרת צעדים, ואז שוקעת במחשבות.

אני בדרך למכולת, עולה במדרגות הבטון, נכנסת ומוציאה כמה שקלים מהכיס, ובקול רגוע מבקשת כמה יחידות, לפי מספר השקלים. הוא מחייך חיוך מפלרטת, מושיט אלי יד, שעליה אני מניחה את הכסף. הוא מחפש בחפיסה, סופר את הסיגריות, מושיט לי אותן. אני אומרת יפה תודה ויוצאת.

אני הולכת לבד ברחוב הריק, כמעט לגמרי, עוברת בין בתים מוכרים ושכונות, מחפשת מקום שבו אף אחד לא יראה אותי, מקום שבוא אהיה לבד. נכנסת לאיזו פינה חשוכה בין ביניינים גבוהים, מתיישבת על הדשא, מוציאה מהכיס האחורי מצית שתמיד נימצאת שם. מסובבת עם האצבע את הגלגל המכני ועם היד השניה מסתירה את האש מהרוח.

שחטה אחרי שחטה, וביניהן מחשבות, ולאט לאט הגוף ניהיה כבד יותר ויותר, ואני כאילו נבלעת באדמה. מרגישה כאילו כוח המשיכה גדל ונשכבת על הדשא. רואה את הכוכבים הבודדים, שאורם פורץ את האור המסנוור של פנסי העיר, וכשעוצמת את העיינים מרגישה סחרחורת נעימה ומרדימה. ניהיה חם יותר יותר באצבעות, מועכת את הפילטר על הדשא שסביבי, ומעיפה את השאריות עם האצבע לאוויר.

סוף סוף יש הרגשה של סיפוק, ועכשיו הכל באמת הוסג והושלם. ובזמן שהניקוטין זורם לי בדם אני מיתקשה להתרכז, וכל תנועה ניהית מסובחת וקשה הרבה יותר, אז אני נותנת לעצמי פשוט לשכב שם ולנשום, זה הכל...

עכשיו זה כל מה שצריך.

אני אכן מעשנת הרבה בזמן האחרון, וריח הסיגריות כבר מתחיל להשתרש לי בבגדים ובשיער.

מוזר שההורים שלי לא שמים לב לזה בכלל.

נ.ב.

הרומנים האלה שפוט כאלה חמודים! צריך לזיין אותם אחד אחד (חחח סתם :X)

יאללה שישארו לגור אצלי D=

אני אשן במרפסת P=

נ.ב.2

יום העצאות היום!

צאו החוצה, לכו לראות זיקוקים, שברו לילד קטן ספרי על הראש,

תקנות וודקה, תשתו כמו חזירים, לכו למסיבה עד הבוקר ותהנו הכי שבעולם.

(כי זה מה שאני עושה :P)