הרי אמרתי שהרגשתי שיש משקולת ענקית שמתנדנדתי לי מעל הראש
רק חיכיתי שהיא תיפול
והינה
זה ריסק לי את העצמות, והכל מסביב נספג בדם ושומן שהשפריץ לכל כיוון!
והינה אני מטלטלת לי בין קופסאות בטון, עטופה בעור שרוט ומתקלף, שמסריח מאהבה וריקבון תמידי
עם ראש ממולא בקש ומחשבות על העבר, כי נלקחה ממנו כל תיקווה להזדמנות נוספת שרציתי לתת לכל נאהבי.
אני שייכת אל גוש הבשר שאנעוץ בו את ציפורני, עד שישברו ויתלשו מאצבעותי החלשות!
אלחש שירי אהבה מלאי אובדן ואובססיביות דוחה, עד שאקיא את כל איברי על מיטתך
מיטתינו?
עד שהקיבה שלי תתפורר ועורקי יתיבשו, אני אוהב
אותך - ואתה?
שלי
כי אני צריכה רק שתביט בעיניים האדומות שלי, קלויות בין עפעפיים נפוחים
ותנשק את הפצעים הפתוחים שלי.
תסביר לי איך אפשר לחיות עם הד המשפטים שאמרת לי פעם
ואיך לומדים להעריך משהו לפני שמאבדים
אני כמו חתיכת פזל אבודה מתחת לארון שלאף אחד לא יהיה כוח להזיז.
ומה שנשאר זה להתפלל ולצרוח עד כלות נשמתי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
