וכשאני עומדת להתפוצץ מכעס,

אני פשוט מתחילה לבכות.

עד שאני לא יכולה לראות יותר את המקלדת.

שותקת, כדי שלא ישמעו את הקול הרועד שלי.

רחמים עצמיים - כמה זה קל.

מרצה את התת מודע השנוא שלי.

בדיוק למספר שניות.

ואתה אומר שאני יפה כמו בסרטים.

ואני תמיד אגיד שזה איפור.

ואתה כרגיל מביט לי בעיניים.

ואני משפילה את פניי.

אתה תמיד סולח לי.

ואני? לא מצליחה לשכוח את הכאב....

כמה חבל שאין לי מוח אידיאלי,

חשיבה אידיאלתי,

שאיפות אידיאליות,

ועדיפויות אידיאליות.

בא לי לעשן

סטרס

סתיו זה מסריח, חורף עוד יותר.....

בלאט!@#$%^....