לא אשמה יותר את הקול שלך מאחורי השפורפרת של הטלפון, הקול שפורץ דרך שפתיים מחיכות שקלויות בפנים מסמיקות. ולא אראה עוד את גופך השרירי עם העור השזוף ואת הנצנוץ בעיניים שלך כשאתה צוחק על השטויות שאני אומרת. לא תחבק אותי חזק חזק עד אצעק מכאבים - ותגיד שזה מאהבה. ולא תנשק אותי יותר ואנשך את השפה התחתונה שלך כך שזה יעביר לנו צמרמורת בכל הגוף.

ולא צריך....

זה הפתיע אותי בצורה בלתי ניתנת להסברה, ועדיין אין לי מושג מה גרם לך לרצות בכך - אבל לא תיזלוג עוד דמעה מעיני ולא תגרום לי לרצות בכך. אחייה את חיי בלעדיך, כמעט - שונה, אך לא אומר שפחות טוב. אני צריכה עוד הסברים ועוד תשובות לשאלות, אך יש לי את כל הזמן שבעולם, כי את הלקח שלי אני כבר למדתי, וזה לא כל כך הכרחי למהר.

כבר אין את המחנק בגרון, את הצביטות בלב ואת קוצרי הנשימה החדים שגורמים לי להחנק. אין את הכובד בפנים, כאילו שיש בעיה לא פתורה. עברתי הכל, ועכשיו זה בטוח נקלט, לא צריכה יותר כלום, התגברתי!

לא הספקנו עוד כל כך הרבה דברים, וכל מה שאוכל להגיד זה: "חבל".

במקום לנסות לתקן ויתרנו, גרמנו אחד לשני לפקפק ברצונות שלנו להיות ביחד.

זה יצא מכוער וכואב עוד יותר ממה שיכל, ואני בספק אם זה באמת נגמר טוב.

אוכל רק לקוואת שכן, כי אם הרצון לסוף - הדדי, אין סיבה שלא נשמור על קשר טוב.

כנירא שהפעם זה לתמיד, זה הזוי כל כך, הפרידה הזאת קרתה כל כך מהר, והרסה כל כך הרבה.

זה כמו דז'בו טיפשי כל כך, כמו חלום רע שאי אפשר להתאורר ממנו, למרות שאני יודעת שהסוף בכל זאת יהיה טוב.

קיצר את הרגשות האמיתיים שלי אני אשאיר לעצמי, ולאנשים שבאמת צריכים לדעת עליהם :P

ותודה לכל מי שתומך בי ואוהב אותי, לכל האנשים המדהימים האלה שלא שחכו להזכיר לי עד כמה שאני שווה וכמה חשובה, מעניינת, מושכת ומוצלחת אני. שאמרו שוב ושוב שאני משהו מיוחד, החמיאו לי ולא שחכו להמשיך ולנסות להשאיר את החיוך על השפתיים שלי כמה שיותר זמן :)

תודה, אני באמת אוהבת אותכם, וכל כך כיף לי לגלות כל פעם מחדש שאתם תמיד תהיו פה בשבילי ברגעים הקשים, שאכפת לכם, ואתם רוצים שיהיה לי טוב. אני מעריכה כל כך את זה שאתם סובלים את כל התפרצויות העצבים שלי לפעמים, ואת כל שפיכות הלב שלי והחפירות הפילוסופיות שלי על החיים ולא שוחכים להנהן מדי פעם. והכי אני מודה לאלוהים שיש לי אתכם:

בנות יפות שלי - אתן פשוט כל כך הרבה בשבילי. ואחרי רגש כל כך יפה ואמיתי כלפיכן אני כבר לא יודעת אם אני צריכה עוד משהו, אתן גורמות לי לשלווה נפשית כמעט מחלטת 3>

המשפחה שלי - ההורים שלי שכל כך אוהבים אותי, למרות שאני מאכזבת אותם המון (כמו גם את כל השאר), אתם תמיד תהיו פה לתת אצה טובה ולעשות טובה אמיתית.

כל שאר המוכרים למיניהם - (אני מתכונת לאנשים שלא שונאים אותי וחושבים דווקא שאני בן אדם נחמד ^^) ביניהם גם הילדים מהכיתה שלי (שכבר לא ממש שלי או שלנו בכלל) אתם כל כך חמודים ואני שמחה שדווקה אתם היתם בכיתה שלי, אין אחד שאני מצטערת על זה שהיה בה, ואני אוהבת כל אחד ואחד מכם. וכך גם לגבי כל השאר :P

ואולי ניהיתי בן אדם יותר חברותי וטוב? כנירא שכן (כמו שאומרים משהו בא ומשהו הולך) ולכן אני באמת מתחילה לאהוב אנשים D=

 

אז זאת התחלה חדש של סוף ישן....