אני בוכה עוד לפני שאני פקחתי את העיינים בבוקר.

אני בוכה בלילה במיטה עד שההורים מצליחים להרגיע אותי ולגרום לי להרדם.

אני בוכה במקלחת בזמן שהמים הרותחים שוטפי את פניי מפעם לפעם.

אני בוכה בשיעורים בבית הספר, כשאני בוהה דרך החלון.

אני בוכה כשאני שומעת מוזיקה - כל שיר מצליח לגרום לי לבכות.

אני בוכה בזמן שאני קוראת ספר, המצבים בו לפעמים דומים כל כך לשלי.

אני בוכה בזמן כשאני מדברת עם אנשים בטלפון או במסנג'ר.

אני בוכה גם עכשיו......

הבכי לא יעזור, הוא לא ישנה שום דבר, אני יודעת אבל לא יכולה לשלוט בזה.

הבכי הוא כמו ניסיון לפרוק לפחות קצת את הכאב העצום שמצטבר בתוחי כל פעם מחדש.

וכבר לא אכפת לי שכולם יראו כמה שבירה וכמה לא מוגנת אני עכשיו,

לא אכפת לי לתת לאנשים ששונאים אותי סיבה להיות מאושרים.

ההרגשה החונקת של הפיספוס, של הטעויות שעשיתי, רודפת אותי כל הזמן.

ואני כבר לא יכולה להזכר בבחירה שלי לעשות מעשה שלא גרם לי לסבל בסוף.

אני מרגישה שלאט לאט אני מאבדת את כל היקר לי, שזה בורח ממני כמו מים בין האצבעות. והטרוף הזה, הרצון שישאירו אותי בשקט, כי אין בי את הכוח ואת הסיבות לעשות משהו, אבל מצד שני הקושי הזה להיות לבד, להתמודד עם הכל לבד בין ארבעת הקירות בחדרי.

כאילו שאני מיותרת, והבעיות שלי לא באמת מעניינות משיהו (למרות שאני כן מקבלת תמיכה).

וכל כך קשה לי לראות אנשים נהנים, לראות אותם שלווים, לדעת שהחיים שלהם לא השתנו בין רגע כמו אצלי,

שבישבילם זה סתם עוד יום, ובשבילי זה כמו שדה קרב עם עצמי, האם להמשיך בחיפושים אחרי הסיבות,

הסיבות לריסון, הסיבות לשקילת מעשים, הסיבות לא לוותר סופית.

כמעט ולא נשארו לי סיבות, וגם אלה שנישארו דלות וכמעט חסרות משמעות, ואולי מה שמחזיק אותי זה רק הפחד?

הפחד מהמוות, הפחד מהחרתה, הפחד מהפזיזות, מהרושם המוטעה ומהריקנות.

אני טובעת בריקנות הזאת, ומרגישה שכבר לא נשאר לי הרבה זמן עד שלא אצליח לעלות למעלה ולשעוף אוויר,

ואז אשקה בקרקעית כמו גופה בלי נשמע, כי אין כבר מישו שיושית לי יד ויציל אותי מזה.

אני שונאת את עצמי - שונאת כל כך על הטיפשות, העדישות, הפזיזות, הספונטאניות, כל זה הרס אותי.

והכי אני שונאת שאין משו שאני יכולה לעשות, שום דבר לא תלוי בי יותר.

למרות שאני בטוחה שגם אם היה היתי הורסת הכל, אז למה להמשיך לקוות?

למה להמשיך ולנסות להיות אופטימית? למה לברוח כל הזמן לשום מקום? הרי הכאב בהכל, ואין לאן לברוח.

כי הכל מזכיר לי אותו, והוא בהכל, והפלשבקים עוברים לי בראש בלי שאצליח לשלוט בהם,

נירא שיש דימיון בין הרגשה של עכבר מעבדה, הרגשה שכמה שלא אתאמץ רק הוא יכול לשחרר אותי מזה.

אני רק יכולה להעמיד פנים, רק להסתיר, לקבור את זה עמוק בלב מתחת למחוייבות.

כשבעצם כל מה שאני צריכה זה להרגיש את חום גופך ואת השפתיים שלך על שלי,

לשמוע את דפיקות לבך ולהרגיש את האוויר החם שאתה נושף על שערי.

כי זאת לא סתם תלות, או פחד משינוי שיגרה, זאת אהבה אמיתי שנמצאת בכל תא בגופי :(

אבל אנחנו רק זלזלנו באהבה אחד של השני, חבל שבחרת שניסבול :X

המילים האלה בחיים לא יצילו להעביר את הרגשת ההחמצה המטורפת שיש לי בלב,

את הצביתות האלה ואת קוצרי הנשימה, את כמות הדמעות ואת האהבה שלי :(

תגידו לי שכל מה שצריך זה זמן?

פשוט קל לכם לדבר על זה מהצד, כשזו לא באמת המציאות שלכם.

ואני לא יכולה לראות את זה עובר, אני יודעת שזה תמיד יכאב,

כי יש פצעים שלא מגלידים, לעולם - אולי רק עם המוות.