אחרי קצת יותר משמונה חודשים, שבהם הכרנו אחד את השני כל כך לעומק, התקרבנו, נקשרנו, אהבנו, התרגלנו.... נפרדנו.

עדין אין הרגשה של ריקנות בלב, ועדין אין התחרטות או עצב או מחנק בגרון או געגועים, זה עוד לא מעוקל. זה היה כל כך ספונטאני מצידי, לא רציתי לחשוב יותר מדי, לא רציתי להתעמק או להתלבט הרבה, רציתי פשוט לעשות את מה שהלב שלי אמר לי באותה השניה, לסגור מעגל. להבין אחר כך, ידעתי שאחרת יהיה לי יותר קשה.

ידעתי שזה הולך לקראת, ולבחור את הרגע המתאים לא הצלחתי, אבל כבר לא יכולתי להחזיק בפנים את הבחירה שלי, וכל רגע שעבר סתם הקשה עלי עוד יותר.    זה ניגמר עם חיוך על הפנים של שנינו, בנשיקה חמה על השפתיים, ובלי להביט לאחור.

הוא יחזור להיות בשבילי אותו בן אדם מלפני 8 חודשים, רחוק וזר? נירא.... אבל הזיכרונות המתוקים תמיד יעלו חיוך על פני. אני מודה לו על הכל, למדתי ממנו כל כך הרבה, עברתי איתו כל כך הרבה, מקווה לזכור רק דברים טובים.

מוזר לי לדעת שאני, בן אדם שכל כך לא אוהב שינויים, בחרתי לעשות את זה, ומעשי לא היו השלחות של משו, הם פשוט היו בחירה. כל כך זרה לי ההרגשה הזאת, של הלבד הזה, כבר שכחתי איך זה.

(בקיצור אני לא יודעת מה עוד אפשר לכתוב חוץ מזה שאני אוהבתי אותו הכי בעולם D=)

עכשיו יהיה יותר טוב? הוא אמר שיהיה, נחייה ונירא... נחייה (:

the end....

עריכה:

עכשיו תאריך ה 18 יהיה סתם עוד יום שבו יתוסף לי חודש לחיי :|