שואפים ונושפים, שואפים ונושפים, יודעים שזה מספיק בשביל להיחשב ליותר מסתם בול עץ חסר רגשות.

אף פעם לא רציתם להתעמק יותר מדי בשאלה "בשביל מה אתם חיים?", הרי זה כל הזמן הפחיד אתכם לא למצוא תשובות הגיוניות לשאלות שלכם. אתם אוהבים לשמוע שירים שהמילים בהם מתארות מצבים והרגשות בחיים שלכם או שהמנגינה שלהם מהפנתת אתכם. אתם פוחדים להיות לבד כי אתם יודעים שאתם ריקים, אתם יודעים שבלי חברים, טלוויזיה, מחשב, ספרים, אהבה, משפחה, מעמדות בחברה שאליהם אתם שואפים, סיפוק מיני וכו' אתם לא שווים כלום, אתם יודעים שאתם פשוט תשתגעו, שבלי כל הדברים החומריים האלה הפתרון היחיד היה חבל קשור סביב הצוואר. אתם מנסים לבזבז זמן שניתן לכם, בשניה שנוצרתם בבטן של אמכם, לא אכפת לכם איך ועל מה, העיקר ללמלא עוד קצת את בור הריקנות החסר תחתית הזה שיש לכם בלב. חושבים שקניית חולצה חדשה אופנתיית ויקרה, שכל החברים שלכם יוהבו, זה מה שיעלה אתכם בסולם ההערכה האנושית שלהם! חושבים שכמות הפירסינגים על גופכם, או תדירות הפעמים שבהם אתם מבקרים בתל אביב הם אלה שיגרמו לשלווה הנפשית האמיתית שלכם.

חפיסות של סיגריות יקרות, מפורסמות, בעלות שם וערך. אתם הרי לא רוצים לעשן חרא, כדי שיצחקו עליכם במחששה בבית הספר. מעשנים עוד לפני שמתמקרים, מעשנים בשביל להתמקר, להיות תלויים במשהו, לוודה שמשהו תמיד יהיה קבוע, למלא כמה דקות בעשן, לסמן וי בזמן שאתם מועכים את הפילטר.

שתי כוסות פלסטיק בערב יום שישי, לאט לאט זה כבר לא מספיק, כבר לא צריך סיבה, כבר יש: אתם פשוט רוצים. אתם רוצים את כובד הגוף ואת הראש המסתחרר, אתם רוצים תרוץ להתנהגות לא שגרתית, רוצים לברוח ממחשבות שקולות, רוצים חוואיות, כדי ש"יהיה מה לספר לילדים/חברים". יודעים שבחיים האמיתיים אין לכם אומץ, יודעים שבחיים האמיתיים הכל נשאר בגדר חלום שרק הוודקה יכולה לממש.

כל אחד רוצה להיות מיוחד, אבל כולם באותה הדרך. כש"מוזר" זה באופנה, הוא כבר לא מוזר! כמה שלא תרצו, תמיד תושפעו מהאופנה, ממה שאנשים אקראיים בוחרים בשבילכם. הם מלבישים אתכם, מאכילים אתכם, מבדרים אתכם, שוטפים לכם את המוח לגבי כל דבר שיכניס להם כסף לערנק.

יש לכם בעיות כל הזמן, כל הזמן משהו חדש שחסר לכם, משהו שאיבדתם או שאתם נורא רוצים שיהיה שלכם. כל כך קשה לכם להתמודד איתן, אתם מעדיפים להרגיע את עצמכם במחשבו על כך שיש אנשים עם בעיות הרבה יותר גדולות, ושכולם עוברים תקופות של דיכאון. אתם נכנעים לבעיות הקטנות ביותר. מה שעוזר לכם עוד יותר זאת האופנה, הרי להיות מסכן ואומלל עם הכי הרבה בעיות זה הכי מיוחד הכי מעניין. אבל אתם תמיד מחפשים מי יעזור לכם?!

אנשים? חושבים שהם תמיד יהיו שם? אולי! אבל לא יותר מהזמן שנשאר להם לחיות. הם ימותו במוקדם או במאוחר. וביחד איתם יקברו כל ההבטחות, כל הסודות, כל האהבה שלהם. שום דבר לא לנצח! להכל יש סוף, אתם צריכים להפסיק להיות תלוים בדברים, אבל אתם לא יכולים כי בלעדיהם אין לכם תכלית. אתם חושבים בחשיבה פילוסופיט על החיים, מבינים שהכל חרא והכל רק מתפרק מיום ליום, אבל ממשיכים לנסות לחיות כל יום כאילו אין מחר, כאילו שזה היום האחרון בחיים שלכם. אתם שמים לעצמכם מטרות שאליהן אתם צריכים להגיע, דברים שאתם צריכים להסיג ולנצל. בלי מתרות אין חיים, בלי מתרות הכל ריקנות. כבר מזמן לא אכפת לכם מה לעשות העיקר לעשות. לא משנה לכם אם זה ציון טוב במקצוע או חסיכת כסף לקניית רמקולים חדשים.

אתם תמיד צריכים עוד! אתם תמיד צריכים להיות על סף הריגוש. דברים מתיישנים נורא מהר, כי הם הופכים לשיגרה. אתם לא רוצים את מה שמותר, הוא כבר לא מעניין אתכם. אלה את מה שאסור, הרי יש סיבה שבגללה אסרו אותו, ואותה אתם חייבים לגלות, לנסות לבד, לטעום מהכל. אבל כשגם זה נגמר? אתם הרי פוחדים מהסוף. פוחדים מכל סוף קטן, פוחדים מההרגשה שתיהיה בלב עד שתמצאו ריגוש חדש, מתרה חדשה.

בדיוק בגלל זה אתם פוחדים מהמוות, כי אחריו לפי דעתכם לא יהיה כלום. לא יהיו יותר מטרות או חשבונות לשלם, דאגות אבל גם הנאות. לא יהיה כלום, ואז אתם שוב שואלים את עצמכם "בשביל מה אתם חיים?" אם אין לזה שום מטרה, למה אנחנו קיימים? אם יש יותר סבל מהנאה, כל החיים מיותרים?

אתם חושבים שאנשים המציאו את אלוהים בשביל עוד מטרה, בשביל עוד סיבה לחיים, שבעינכם נוצרו בטעות. אתם חושבים שהסיבות למלחמות בעולם הן אלוהים שונים! אבל אתם לא מבינים שהסיבות האמיתיות הן הצורך של האנשים בכוח ובשליטה. הרצון שיזכרו אותם, הרצון להשאיר אחריהם איזשהו זכר, כדי שהם לא ישכחו כל כך מהר. זה הכל.

אתם צריכים להבין שלחיים יש סיבה, אבל אתם אף פעם לא תרצו להאמין בה, אני יוכל להגיד לכם מה היא, רק אם באמת תבינו ותסכימו עם כל מילה ומילה שכתבתי פה. לא בגלל סקרנות. ואם אתם באמת רוצים סיבה טובה יותר לחיות מאשר "העברת זמן משישי לשישי" דברו איתי. אין לכם משהו אחר, אין לכם מה להפסיד, אין לכם כלום בעצם. כי כולנו יודעים שגם אתם לפעמים שוכבים במיטה על כרית רטובה מדמעות, יודעים שהכל כאילו בסדר, אבל עדיין משו חסר, כאילו יש חור בלב ואין לכם פקק לסתום אותו. אז לי יש!

רוצים? :)