אני זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו, כמה שהיא היתה קצרה, ולא אמיתית.

וכך גם את השניה, שהיתה כל כך שונה, מלאת רגש, חושניות ואהבה.

אני עדין מרגישה את הידיים שלו על מותני, את האצבעות העוברות לאט לאט 

בין השיערות על ראשי, ואת השפתיים שמנשקות את הצוואר.

ושוב אני מופתעת מעצמי כשעולים לי פרפרים בבטן בכל צלצול פלאפון,

כשאני רצה לעברו בהתרגשות, וחיוך רחב עולה על פני מלשמוע את קולו בצד השני של הקו.

אני אוהבת את החיוך שלו כשאני עוברת לידו או נכנסת לחדר שבו הוא נמצה,

איך שהוא תופס אותי ומחבק חזק חזק, מוריד את הראש ואני מרגישה נשיכות עדינות בצוואר.

אני אוהבת להניח את הראש על החזה שלו, ולשמוע את דפיקות הלב המהירות מהתרגשות.

ואת איך שהוא מתלהב לגלות שוב ושוב עד כמה שאני שברירית בידיו, ומנסה להיות זהיר כל כך.

אני מודה לו על כך שחשוב לו שלא איהיה עצובה, ועל כך שתמיד מצליח להשכיח את הבעיות שלי.

הוא תמיד מחזק אותי, גם כשבכלל לא יודע על כך, הוא נותן לי כוח וסיבה להמשיך הלאה במצבים קשים.

הקול שלו נעים לי יותר מכל שיר, והטעם מכל ממתק.

כשאני איתו אני שוכחת מקיומם של עוד אנשים, של הבעיות ושל הזמן.

הוא כל מה שיש לי באותה השניה, וזה כל כך מספיק לי.

חשבתי שאם הזמן הקסם יעלם, הכל יהפוך לשיגרה וכבר לא יהיה כוח להתאמץ ולהקריב,

אבל טעיתי, הרי הפלאפון ממשיך לצלצל והחיוך לא יורד משפתי,

הרי הכל שלוו כל כך כשאנחנו ביחד, והזמן כאילו נעצר,

הרי אני לא יכולה לראות את חיי בלעדיו, ואני גם לא צריכה.

הרי אני אוהבת אותו, כמו שלא אהבתי אף בן בחיי.

מוקדש לאלכס בשטה, אחד האנשם הכי מדהימים שהכרתי,

ושאני מוכנה לעשות הכל בשבילם.

אני אוהבת אותך 3>

 אני לא כותבת על החיים שלי, לא כי אין לי מה לכתוב אלה כי יש לי יותר מדי, ואני לא רוצה לחפור =P