דבר ראשון אני רוצה להתנצל על כל מה שקרה, כאילו על כל הפוסטים החולי נפש שכתכתי בזמן האחרון! עברה עלי תקופה קשה מאוד! ועכשיו אני מרגישה כאילו אני בשיקום, לא יכולה להגיד שחזרתי לשיגרה, כי זה לוקח המון זמן, רצון ועבודה קשה. אבל אני באמת מנסה, להיות חזקה כמה שיותר! ואני יודעת שאצליח, כל מה שצריך זה קצת תמיכה, אהבה, ורצון. כי כל כך קל להשבר, אבל זה יותר מדי חשוב לי. אני לא רוצה שהכל יחזור להיות כמו קודם, אני רוצה שהכל יהיה יותר טוב, אחרת, אבל עדיין טוב! אני רוצה לנשום בלי מחנק בגרון! (כי הוא עדיין שם, החשש, הפחד, אני מנסה להחביא אותו כמה שיותר לדחוף לתא הכי קטן ונסתר בלב, נעול אותו ולבלוע את המפתח, לא לתת לו לצאת :))

טוב מספיק עם זה, יותר מדי רגישות בזמן האחרון, אני לא רגילה לזה! הכל בטח כי בחיים לא עברתי מצב כזה! בחיים, וזה חדש לי, לא מובן ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני רק מבקשת לא לעזוב אותי ברגעים הקשים! ותאמינו לי שיש ויש המון! אולי אני לא מראה את זה, אבל אני באמת צריכה את העזרה שלכן :)

עכשיו למשו אחר לגמרי: היום נסעתי עם הורי ל"סלקום" חברת פלאפונים שעברנו אליה לא מזמן, ההורים שלי היו צריכים לעשות כמה ברורוים בעיקבות החשבון שקיבלנו, ולי היה המון זמן איחור עם עצמי ועם האנשים השונים שהיו שם. חלק מהם מאוד משכו את תצומת ליבי, ואני מרגישה צורך לשתף אתכם במה שעבר לי בראש :P

- היתה שם אישה, אולי בת 22, מרוקאית טיפוסית, היא לבשה קפוצ'ון חום של קאפה, ונעליים חומות של פומה, התחת שלה בלט אולי קצת יותר מדי, והיה ניתן ליראות, דרך הטייץ השחור והצמוד שלה, איך התחתונים מחלקים לה את הישבן לשני גושים נפרדים של שומן (היא אפילו לא חשבה על ללבוש חוטיני :O). היתה לה בנייה עם פרנץ' לבן, וכמה ציורים ומדבקות של יהלומים על הציפורניים, והיא עשתה את התנועות הרגילות של כל פאקאצה מרוקאית. היא עניפה את האצבעות כמו מניפה, וכל שתי שניות סידרה (או בעצם בילגנה עוד יותר) את השיער השחור פחם שלה, שבטח עשתה לו פן שעתיים, אבל בלי יותר מדי הצלחה. כשהעיפה את השיער ממקום למקום, בזמן שהיא מסתובבת מפינה לפינה בסניף, כי היא מרגישה כמו דוגמנים צמרת, שעדיין לא הבינה שהצלמים כבר מזמן עזבו את המקום, או שבעצם אפילו לא באו, היה ניתן ליראות עגילי יהלומים כחולים, ב 10 שקל, שניתן לרחוש בכל קיוסק במרכזון, בדוחן זול בקניון, או אפילו בשוק.     ות'אמת? בכלל לא היה אכפת לי ממנה, ואפילו כדר כמעט מצאתי לעצמי תעשוקה אחרת, עד שפיטאום היא התישבה על כיסא ליד דלפק הקבלה, התקופפה, ופתאום ביצבץ לו (מה ביצבץ? פרץ!!!) יער שלם של שיער שחור מהחריץ :S היה לי נורא מוזר ליראות אותה כל כך גאה בעצמה, רוצה להראות לכולם שהיא הכי נהנת מהחיים, ושהכל מושלם, אבל כשרואים את זה, כבר שום נסיון להרשים לא יעבוד :P

- היתה אישה, שראיתי אולי רק 20 שניות, אבל יכולתי ללמוד עליה הרבה. היא יצא ממסדרון של משרדים, והתקדמה לכיוון היציא מהסניף. אפשר היה להבין שהיא בטח שמחה מסיום יום העבודה שלה, ושהמחוג בשעון סוף סוף סיים את תפקידו אבורה. אבל כשחיפשה מבטים שמהם תוכל להפרד בהרגשה של תיקווה ליום הבא, לא מצאה אפילו אחד. לבסוף, כשהיתה כבר כל כך קרובה לדלת היציא, זרקה איזה "להתראות מחר" עם חצי חיוך בקול, למישהי שהרימה אליה את העיניים (אולי במיקרה) אך אפילו לא השיבה לה, פשוט חזרה לעבודה. האישה פתחה את דלת היציא, תקע את מבטה באדמה והחלה ללכת, צעדים ארוכים, כאילו רצתה לברוח מהמיקרה, שקיוות שאף אחד לא שם לב אליו, כי גם ככה לאף אחד לא אכפת ממנה :(      "אולי מחר" בטח עבר לה בראש, בטוח מחר משהוא ישתנה :|

- היה שם שומר, אטיופי גדול נורא (אני לא בטוחה שהיה אטיופי כי היה שחור מדי). הוא כל הזמן התרוצץ ממקום למקום, חיפש עיסוק, ראו עליו שמשעמם לו נורא בעבודה של פתיחת דלתות, והסברים לאנשים איפה הם אמורים לחקות בתור ולאן. במיוחד אחרי שכבר כמעט כל הלקוחות עזבו. הוא התחיל לדבר עם שאר העובדים, שניראו כאילו מצד אחד נהנים איתו, אך מצד אחד עושים לו טובה. פה ושם נדבק לאיזה בחורה, עם נסיונות קושלים מראש להתחיל איתה, ואחרי שהיא סובבה את ראשה בבושה, עינייו התמלאו עצב למספר שניות. הוא חייג מספרים בטלפון, ומפני שאף אחד לא ענה לו, אפשר היה לחשוב כאילו הוא ממציא אותם לבד, כי אין לו באמת למי להתקשר. הוא ניסה להשתלב כמה שיותר, אמר תודה כשהיה צריך וחיך בצורה מוגזמת. אבל עדיין הרגיש את עליונות האנשים האחרים עליו, גם כי היה רק שומר, וגם בגלל צבע עורו, אפילו אם אף אחד לא היה מודה בזה. אנשים אוהבים שליטה, ולפעמים לא מבינים שהנישלט הוא גם בן אדם עם רגשות שבסך הכל רוצה להיות שווה, אפילו לא טיפה יותר מזה :( 

- והיתה ילדה, שישבה ליד אחד השולחנות, שתתה משו מכוס לשתיה חמה, כנירא קפה. וכשסיימה החלה לנגוס בכוס וליצור צורות של גלים. היא ישבה לבד וכל כמה שניות סובבה את ראשה לעבר מזדרון מלא משרדים, שהיתה כל כך רוצה לראות, אך כנירא לא היה לה כוח, או סיבה מספיק טובה לקום ולבדוק. היא לקחה גליון פרסומת מהשלוחן, לא היה לו ערך בשבילה, הרי היו כאלה בשפע. גלגלה אותו והחלה לנשוף דרך החור שנוצר בצינות הניר. היא לא חשבה לשניה מה יחשבו עליה האנשים וגם כשנישארה לשבת לבד בין כל העובדים שהתארגנו לעזוב, רגישה בנוח, בלי טיפת בושבה, בלי חשש משאלות. עברו לה המון מחשבות בראש, תוכניות לעתיד, וסתם פתירת בעיות בחיים, אך את רוב הזמן היא בילטה במחשבות על הפוסט שהולכת לכתוב על חלק מהאנשים שראת פה. 

כן הילדה הזאת זאת אני.

וזה חלקיק ממש קטנטן מהמחשבות שלי שאני יכולה להרשות לעצמי לחלוק איתכם.

:]