רק הרעש שהרוח יוצרת שכהיא פורצת לאוטו דרך החלון הפתוח למחצה, מפר את השלמות.

השלמות שנוצרה משילוב של נוף עוצר נשימע, שדות בירוק כהה, שניראו כמו ים עמוק וסוחף, ובו גלים, של שיחים ועצים בודדים, ששאפו להתנפץ על חוף השיחים הצהובים., ושל מוזיקת הרוק, השקט הלא מוכר, שהתנגנה בווליום גבוה.

מדי פעם היה ניתן ליראות איים קטנים, שנוצרו מקבוצות עצים כההים וזקנים. או בתים נמוחים, רחוקים, עם גגות אדומים.

אין צורך, אין צורך להביט בשעון, המספרים שלו פתאום ניראים לי חסרי משמעות, אני נאבדת בינהם, והם לא מעניינים אותי יותר. נירא כאילו הזמן נעצר, ואיתו גם השמש שאי אפשר היה ליראות מפני שהשמיים היו מלאים חול, חול של אביב, חמסין. השמעים היו אפורים, אבל הכל היה מואר, ידעתי שחלק מהאנשים יהיו נכנסים לדיכאון מידי ממראה שכזה, אבל אני הרגשתי שהוא יפה יותר מכל מראה אחר, היה בו משו כל כך נקי, למרות כל החול. היה בו משו כל כך מושך, השילוב המושלם בין האפור של השמיים, הירוק הכהה של השדות, החום הבהיר של האדמה, והצבוה של השיחים בשוליים. הכל שטחים מחולקים בסימטריות, כאילו שהוצאו מתבניות, הכל בדיוק כמו בדימיון שלי. לא חשבתי אף פעם שבעולם הזה יכול להיות משו מושלם כל כך.

המוזיקה מתחלפת ברקע, ממוזיקה שקטע ולא מוכרת למוזיקה רועשת ושמחה, לעט לעט השפתיים מתחילות לזמזם את המנגינה, ההחיוך עולה על פני שתינו, אני מעלה את הווליום, מוודה שהוא לא יכול לשמוע אותי. הקול נהפך לרם יותר, המילים כבר כמעט ברורות.  אני לקחת שעיפה עמוקה, ושרה. גם הוא שר, אני רואה, הוא נירא כל כך מאושר ליד ההגה. כיאלו שיכול לשלוט בהתפתחות העלילה של האגדה שבה אנחנו נמצאים עכשיו. כאילו שיש לו עוד כל כך הרבה להראות לי, להרשים אותי.

הכביש ללא פניה אחת, הכל ישר, נירא מוזר, חשוד. מחנים את האוטו, אני יוצאית, ואם הדריכה הראשונה בדשה הסמיך, אני שומעת קול שקורה לי לתפוס, אני מחפשת, רואה כדור כדורגל צהוב שאף לעברי, אני בועטת, ורצה.

פתאום יש הרגשה שאני בתוך כל היופי הזה, כבר לא רק דרך החלון, אני כבר בתוכו, מחפשת להיבלע. אנחנו צוחקים, רצים אחרי הכדור, שמשתלב מצויין בין ציבעי הדשה, השקדיות הלבנות, והקלניות האדומות, הבודדות. השטח נירא עצום, כאילו שאין לא סוף, אני לא מצליחה לתאר שאפישהו בקצה יש עיר, יש אנשים אחרים חוץ מאיתנו. בעצם אני גם בכלל לא רוצה.

רואים מבנה הרוס, בית ענק, עם כמה קומות, מרוצף היטב מבחוץ. על הקירות העבים במיוחד שלו, מצוירים ציורי גרפיתי וכתובות שלא אימצתי את עצמי לקרוא.

אני שולפת מצלמה רוצה לתאד הכל, כדי שלא אשכח, כדי שאדע שזה לא היה סתם חלום. לצלם, לתעד, לזכור, להנות....

דשה, עצים, צחוק, פרחים, כבשים, שמים, שמש כנקודה לא משמעותית, כדור כדורגל צהוב, מבנה הרוס, ציפורים, מצלמה, הלכל מתערבב ביחד לשלמות אינסופית, שממנה אני לא רוצה להיתלש.