"ואל תתקשרי לשאול מה שלומי רק בשביל לספר לי מה שלומך זה לא יפה מצידך.."

עכשיו קיבלתי שיחת טלפון שהייתה די צפויה..

ידעתי שזה יקרה.

פשוט היתכחשתי לזה.

ועכשיו זה שובר אותי.

לרסיסים קטנים קטנים.

שקשה להרכיב.

אני שונאת אותה!

אני שונאת את התנועה!

אני שונאת שונאת שונאת!

פשוט מתעבת!!

והכל בגללה!!

ברגע אחד שמדברים איתה..

היא נותנת את התחושה שזו זה נגמר שהיא מבינה..

היא תומכת.

אבל רק לאותו רגע..

היא משלה אותך.

כל כך יפה..

כל כך עדינה..

היא נותנת תחושה נפלאה..

אבל זה לא באמת ככה.

ידעתי שזה מה שיקרה.

היא תדבר עם אחת מהן וכל מה שדיברנו..

הולך לפח..

כיאלו כלום לא היה..

זה כואב לי..

אחרי כל השנים האלו בתנועה..

האחרי כל הדברים שעברתי..

עברנו..

צברנו חווייות..

נפלנו ושוב קמנו יחד.

בנינו יחד חלומות תקווה.

ושאיפות.

אחרי כל זה.

היא באה והיא פשוט שוברת אותי.

אין לי כוח לזה יותר.

באמת.

אני מיואשת.

והכי כואב זה להיפרד מכולם.

ולהיסתפק רק בזיכרונות.

אני לא רוצה להיפרד.

אבל,

הדמעות חונקות לי את הגרון.

אני לא יכולה להמשיך ככה.

אני פורשת!

להתראות..

וסליחה.

אני יושבת מוך המסך, מולי - דף לבן.

חושבת מה לכתוב..

האם להיות כמו כולם ולכתוב את הרגשות שלי על רבין ות'דעות שלי וכו'..

(כי הרי השנה זה 12 שנים לרצח רבין.. לרצח הדמוקרטיה.. )

או קודם לכתוב על עצמי, על מה שעבר עליי השבוע..

או שבכלל לא לכתבו כלום..

להשאיר את זה ככה..

אני כבר לא יודעת..

אתמול היה בקן טקס שכונתי-תנועתי..

היה דווקא בסדר.. למרות ש..

כלום.

יהיה טוב :) אני אופטימית.

הטקס הוביל לא רק אותי למחשבות על העתיד..

קיבלתי השבוע מנילה. (כל מיני אופציות שהצבא נותן לי.. מה אני יהיה בצבא..)

ופתאום הכל קרה בשבוע אחד..

כל השאלות..

כל המחשבות..

אם אני ימשיך עם התנועה..

או שאולי לא..

או שאולי אני יעשה חצי חצי..

או שאני כבר יפרוש מעכשיו..

הוביל אותי להרבה שאלות..

מה איתי עכשיו..

ומה עם הקבוצה שלי..

מה עם המדריכה שלי..

מה עם הגרעין..

מה עם הכל..

ומה עם התנועה הזאת בכלל..?!?!

אני כבר לא יודעת..

כבר לא יודעת כלום.

עד לפני לא מזמן אם היו שואלים אותי לגבי התנועה..

ידעתי דבר אחד..

שפה אני רוצה להישאר פה זה המקום שלי החברים שלי..

הקבוצה שלי.. הכל..

זה בכלל לא שאלה.. אני ממשיכה עם התנועה.. כ"כ חיכינו לרגע הזה שיגידו לנו שאנחנו מקימים גרעין..

היו לנו שאיפות..

ותקוות..

למרות כל הקשיים ידענו לעמוד על הרגליים ולהמשיך.. ולממש את המטרות שלנו..

היה קצת קשה אבל עשינו את זה..

למרות שהיינו רק סך הכל 4 בנות..!! 4 בנות.. שכולם פתאום חושבים שלא יסתדרו לבד.. כי זה רק 4 בנות..

ופתאום היה לנו משבר קטן..

והעבירו אותנו למקום אחר..

אמרו לנו ששם יהיה לנו הרבה יותר טוב..

כי הם יודעים מה טוב לנו..

זה מה שהם חושבים..

אז אחרי שיחות ארוכות.. וכואבות..

והרבה בכי..

החלטנו שאולי כדאי לתת לזה היזדמנות..

בכל זאת הם יודעים מה הם עושים..

זה לטובתנו כמובן..

אז עברנו למקום די חדש..

והכל לאט לאט נעלם..

הכל.

כל החלומות.

כל השאיפות.

כל התקוות.

כל המטרות.

נעלמות לאט לאט..

ולא כי אנחנו רוצות.. כי אין לנו בררה..

אז לקחו לנו הכל..

נשארנו בלי כלום..

ערומות..

ככה אני לפחות מרגישה..

וגם את פיסת הבד האחרונה שנשארה עליי..

גם היא לא תישאר בקרוב..

אני חייבת ללכת משם..

ללכת למקום אחר..

אני מרגישה את זה..

אם אני ישאר - אני בסופו של דבר ישאר ערומה לגמרי..

אני חייבת לציין בוגרת קן ט' - זה לא בגללכם זה משו אחר..

דווקא אתם אלו שנותנים טיפה תקווה להישאר..

אתם אחלה אנשים..

אבל זה כבר לא יכול להישאר ככה..

אווווץ' חפרתי..

מצטערת.. ומעריכה פלוס פלוס את כל אלו שקראו את הפוסט הזה..

תודה.

אוהבת 3>

למרות כל הפוסט הארוך הזה.. אני אופטימית.. כי איפשו באמת טוב לי :):)

"הדברים הכי קטנים הם אלו שנותנים מוטיביה להמשיך את היום =]"

אליקווו אני אוהבת אותךךךךךךךךךך!!!!!

באנה היה לי כ"כ כייף איתך אתמוללל יאייייי פתיתים עפ שניצללל :):)

במבה מחר זה היום שלנוווווווווווווווווו :):) יופלידווווווווווווו!!!

בובינייי אני אוהבת אותך!! וכ"כ שמחה שדיברנווו.. :)

החיוך הוא רק כיסוי לכל..

הוא כיסוי לעצב..

ולדמעות שרוצות לצאת..

-מאוכזבת!-

והדמעות רוצות לצאת..

ואני לא נותנת להן..

אז הן מצטרבות..

ונהיות גדולות יותר..

כואבות יותר..

אז החיוך רק שומר עליי

שלא אפול..

אז הם רואים אותי שמחה ומקפצת..

וזה לא כי אני מאושרת..

זה כי אני מפחדת ליפול..

מפחדת להיות חשופה לידהם..

משהו שלא אמור להיות ככה..

דווקא לידם אני אמורה להרגיש הכי נוח להיות חשופה..

איפה שחשבתי שאקבל חיבוק או סתם תמיכה..

אני מתחילה לחשוש..

שאולי אני טועה..

אולי דווקא שמה אני הכי צריכה להיזהר..

"אלוהי שמור אותי משונאי.. ומאוהבי אשמר מעצמי.."

 המשפט הזה לא יפה.. אני לא רוצה לחשוב עליו..

אני אמורה להיות היצור הכי מאושר..

ואני מאושרת..

אבל מאוכזבת..

אני לעולם לא לומדת לקחים..

לעולם..

ואתם עוד מתפאלים מה יש לי..?!

אני לא רוצה שתשאלו מה קרה.. כי לא קרה כלום..

סתם פוסט פריקה..

עכשיו אני מרגישה יותר טוב..

אז ערב טוב לכולם..

מחבבת פלוס.. 3>

אליקווו אני אוהבת אותךךך!!

-תודה-

הלוואי והדברים היו ניראים טיפה אחרת..

][ לפעמים אני מרגישה בדיוק ככה.. עצוב.. ][

אולי - אביב גפן

זה רק מתחזק והולך וכואב
מסוכסך קשה עם הלב

אני חושב אולי
אני אוהב אותה יותר מדי
פנס בודד בתוך רחוב האהבה

ואם תראו ילדה עם עיניים איילה
תמסרו שאני עוד מחפש אותה

אני חושב אולי
אני אוהב אותה יותר מדי
פנס בודד בתוך רחוב האהבה
אני חושב אולי אני אוהב אותה יותר מדי
ולא אפסיק לשיר לה
עד שהיא תחזור אלי
והיא יודעת היא יודעת

אז אתמול אמא עברה את הניתוח..

אני יושבת שם בחדר..

כולם יצאו קצת למרפסת..

והיא עדיין ישנה..

הרגעים הללו ניראו לי כמו נצח..

אני יושבת שם מולה..

רק מחכה כבר,

שתפתח טיפשה תעיינים שתראה שאני שם.

אז פתאום היא מתעוררת לכמה רגעים,

מסתכלת על החדר ורואה אותי..

אסור לה לדבר..

][ יש לה פנקס ובו היא רושמת.. ][

אז היא רק מחייכת..

ומדברת איתי עם מבטים..

אני באה מתישבת במיטתה..

היא מחזיקה לי את היד..

ומקרבת אותי אלייה ונותנת לי נשיקה.

ונירדמת..

עכשיו הייתי יותר רגועה..

זהו היא היתעוררה וראתה אותי..

היום היא חוזרת הבית.. =]

אבל בקרוב הרגעים המלחיצים הללו,

יחזרו שוב..

כי יש עוד ניתוח לעשות..

ואחר כך זהו זה נגמר..

אז אני רגועה..

חכו!! זה אומנם ניראה סיפור ארוך אבל זה שווה את זה..

סיפור  יפה

הוא בקושי ראה את הזקנה עומדת בשולי הכביש,

אבל אפילו באור הקלוש של שעות בין הערביים, הוא הבחין בנואשותה לעזרה.

הוא עצר את מכוניתו לפני המרצדס שלה, יצא והתקרב לעברה. על אף החיוך שעל פניו, הזקנה דאגה. אף אחד לא עצר בשעה האחרונה.

האם הוא יפגע בה? הוא לא נראה בטוח כל-כך, הוא נראה עני ורעב. הוא יכול לראות שהיא חוששת מפניו.

העמידה שלה בקור הזה...

הוא ידע איך היא מרגישה,זה היה רעד שרק אימה יכולה להביא לה. "אני פה לעזור לך גבירתי" הוא אמר,

 "למה שלא תחכי באוטו? חם שם ונעים, אגב, אני ברייאן אנדרסון". פנצ`ר בגלגל היה כל הסיפור, אבל עבור אישה מבוגרת, זה היה מספיק קשה.

ברייאן זחל מתחת לאוטו, מחפש מקום לחבר את הג`ק,

הוא נשרט בברכיים מספר פעמים, אך בכל זאת המשיך,

לאחר זמן קצר הוא החליף את הגלגל, אבל הוא התלכלך, וידיו כאבו.

תוך כדי הברגת הברגים בחזרה,

היא פתחה את החלון והחלה לשוחח איתו,

היא אמרה לו שהיא מסיינט לואיס, והיא רק עברה באזור.

היא לא הפסיקה להודות לו על שנחלץ לעזרתה.

ברייאן רק חייך וסגר את תא המטען שלה.

האישה שאלה כמה היא חייבת לו.

כל סכום שהיה אומר לה, היה מקובל בעיניה,

שכן היא כבר דמיינה את כל הדברים הנוראיים שהיו עלולים לקרות לה,

לו לא היה עוצר.

ברייאן לא חשב אפילו פעם אחת על קבלת תשלום, זו לא הייתה עבודה בשבילו.

הוא עצר לסייע לאדם במצוקה, ואלוהים יודע שיש הרבה אנשים בעבר שנתנו לו יד,

 וסייעו לו, כשהיה זקוק לכך.

כך הוא חי כל חייו, ואף פעם לא עלה בדעתו לנהוג אחרת. הוא אמר לה שאם היא באמת רוצה לגמול לו בחזרה,

אז שבפעם הבאה שהיא תראה אדם הזקוק לעזרה שהיא תסייע לו,

ותתן לו את העזרה לה הוא זקוק. "ותחשבי עלי" הוא הוסיף.

הוא חיכה עד שהיא התניעה ונסעה.

זה היה יום קר ומדכא, אבל הייתה לו הרגשה טובה כשהתקדם לעבר הבית שלו,

נעלם אל תוך החשיכה...

כמה קילומטרים בהמשך הכביש האישה ראתה בית קפה קטן

 והיא נכנסה לאכול משהו ולהתחמם מעט,

לפני שתעבור את כברת הדרך האחרונה בדרך לבית שלה..

המסעדה הייתה אפלולית ומלוכלכת,

בחוץ היו שתי משאבות דלק ישנות, כל הנוף היה מוזר עבורה ולא מוכר.

המלצרית פנתה אליה, והביאה לה מגבת נקייה לייבש את השיער הרטוב שלה.

היה לה חיוך מתוק, כזה- שאפילו עמידה על הרגליים במשך כל היום,

לא היה יכול למחוק. האישה הבחינה בכך שהמלצרית

הייתה כמעט בחודש השמיני להריונה,

אבל היא לא נתנה לכאביה ולמתחיה לשנות את יחסה.

האישה הזקנה חשבה לעצמה איך אדם שיש לו כל-כך מעט,

יכול להיות כזה "נותן" לאדם זר. ואז היא נזכרה בברייאן. כשסיימה את ארוחתה, היא שילמה עם שטר של 100 דולר.

המלצרית מיהרה להביא לה את העודף המגיע לה,

אך האישה הזקנה נעלמה מעבר לדלת, וכשהמלצרית שבה,

 היא כבר לא נראתה, המלצרית התפלאה לאן יכלה האישה ללכת,

 ואז היא הבחינה שדבר מה שהיה רשום על המפית.

דמעות עמדו בעיניה כאשר היא קראה את דברי האישה:

"אינך חייבת לי דבר, גם אני עמדתי במצבך מישהו פעם סייע לי,

 באותו אופן בו אני מסייעת לך,

אם את באמת רוצה לגמול לי בחזרה,

כל מה שעליך לעשות הוא לא לתת לשרשרת האהבה הזאת להינתק על ידך..." מתחת למפית היו מונחים ארבעה שטרות נוספים של 100$...היו שולחנות לפנות, קעריות סוכר למלא, ואנשים לשרת,

אבל המלצרית הצליחה לעבור עוד יום.

כשהיא שבה הביתה מהעבודה, ושכבה לישון אותו לילה,

היא חשבה על הכסף, ועל מה שהאישה הזקנה רשמה.

איך היא יכלה לדעת כמה היא ובעלה זקוקים כל-כך לזה?

עם התאריך המשוער ללידה בחודש הקרוב, זה היה יכול להיות קשה ביותר. היא ידעה כמה בעלה דואג,

וכשהוא ישן לידה היא נישקה אותו ברכות ולחשה בקול שקט,

"הכול הולך להסתדר.

אני אוהבת אותך, ברייאן אנדרסון..."

ישנה אמירה ישנה "גלגל חוזר בעולם".

היום, אני שולחת לכם את הסיפור הזה, ואני מבקשת שתעבירו אותו הלאה..

 תנו לאור הזה להאיר.

אל תמחקו את הקטע הזה.

העבירו אותו הלאה לחבר.

חברים טובים הם כמו מלאכים...

לא תמיד רואים אותם, אבל תמיד יודעים שהם שם.

תודה לכל מי שבאמת קרא את זה עד הסוף אני מאוד מעריכה את זה!!

קבלו צל"ש :)

שיהיה לכם יום נפלא.

ולסיום קליפ ממש יפה..

לחצו פה!!