"ואל תתקשרי לשאול מה שלומי רק בשביל לספר לי מה שלומך זה לא יפה מצידך.."

עכשיו קיבלתי שיחת טלפון שהייתה די צפויה..

ידעתי שזה יקרה.

פשוט היתכחשתי לזה.

ועכשיו זה שובר אותי.

לרסיסים קטנים קטנים.

שקשה להרכיב.

אני שונאת אותה!

אני שונאת את התנועה!

אני שונאת שונאת שונאת!

פשוט מתעבת!!

והכל בגללה!!

ברגע אחד שמדברים איתה..

היא נותנת את התחושה שזו זה נגמר שהיא מבינה..

היא תומכת.

אבל רק לאותו רגע..

היא משלה אותך.

כל כך יפה..

כל כך עדינה..

היא נותנת תחושה נפלאה..

אבל זה לא באמת ככה.

ידעתי שזה מה שיקרה.

היא תדבר עם אחת מהן וכל מה שדיברנו..

הולך לפח..

כיאלו כלום לא היה..

זה כואב לי..

אחרי כל השנים האלו בתנועה..

האחרי כל הדברים שעברתי..

עברנו..

צברנו חווייות..

נפלנו ושוב קמנו יחד.

בנינו יחד חלומות תקווה.

ושאיפות.

אחרי כל זה.

היא באה והיא פשוט שוברת אותי.

אין לי כוח לזה יותר.

באמת.

אני מיואשת.

והכי כואב זה להיפרד מכולם.

ולהיסתפק רק בזיכרונות.

אני לא רוצה להיפרד.

אבל,

הדמעות חונקות לי את הגרון.

אני לא יכולה להמשיך ככה.

אני פורשת!

להתראות..

וסליחה.